אביתר בנאי - "יפה כלבנה"
האלבום שבולט מעל כולם בחג השזה הוא "יפה כלבנה", אלבומו החדש של אביתר בנאי. אלבום מדוייק, אמיתי ומושלם שמחזיר אמון באלבומים גדולים של המוזיקה הישראלית גם בשנת 2013. "יפה כלבנה" הוא כעין המשך לאלבום המוצלח הקודם "לילה כיום יאיר", ומצליח להתכתב עם האלבום הראשון והמיתולוגי של בנאי גם בתכנים וגם דרך הצוות שעבד עליו - שותפים ותיקים כמו צח דרורי ואסף אמדורסקי, וכמובן אמיר צורף שהפיק את הקודם.
בשיר הראשון "ילדים" מצייר בנאי תמונה בהירה ורגישה של אב השולח את ילדו לבד אל בית הספר. בהמשך יש תדיינות עם העבר בשירים כמו "גנב", "גל" ו"תל אביב". תמצאו כאן גם את נקודת המבט של בנאי כאב כיום לאביתר הצעיר, ואת "שלוש תנועות", קטע אמוני (יחידי באלבום), שמצליח לרגש ולטלטל גם מאזין חילוני. יש גם שני שירי אהבה שלמים לרעייתו - שיר הנושא "יפה כלבנה" ו"I LOVE YOU", והיצירה מסתיימת באחד השירים היפים ביותר שנכתבו פה בשנים האחרונות, "שביר".
>> האלבומים שיעשו לכם את החג, חלק ב'
מארינה מקסימיליאן - "Step Into My World"
אנשים עילאיים ומתנשאים יגידו לכם שהם חיכו לאלבום הזה מאז האודישן עם הקסילופון ב"כוכב נולד" ב- 2007, שהם ציפו למשהו שיזכיר את המופע הקלאסי עם גיל שוחט ושלמרות זאת היו שמחים לראות את מארינה מקסימיליאן מחממת את לורה מרלינג בלונדון. אנשים בינוניים וסבירים היו מסתפקים במופע פותח לרג'ינה ספקטור בקיסריה.
אבל האמת היא שהאלבום של מארינה הוא יפה במיוחד ומספק רגעים קטנים וגדולים של עושר צלילי ואושר לבבי. מקסימיליאן והמפיק עופר מאירי לא ניסו (ובצדק) לעמוד בהררי הציפיות שנתלו בהם, ותפסו כיוון אחר, בשפה אחרת. יש כאן סערות מלאות בתחושות (Hurricane), תזזית עוצמתית (Tango) וגם רגעי צ'יל (Silence), יש כאן דקות של בדולח צלול (Two Pigs) והליכה על קרני אור שמש (I Know). לא כל השירים כאן ברמה אחידה, אבל כשמארינה שרה היא תמיד עושה לך משהו - מרגשת (I Trust This Man), מעניינת (Dream Drill), מאתגרת (Russian Canon), עם קול ויכולות ווקאליות שמצליחים להיות סקסיים אפילו יותר מהצורה החיצונית שלה, וזה לא מעט.
מוש בן ארי - "כמו בחיים"
שנתיים אחרי "תסתכל לי בעיניים" שהתלבש לו נהדר עם המחאה החברתית, מוש בן ארי מוציא את "כמו בחיים", אלבום סולו שישי, הפעם בהפקתו של פילוני (דני קרק). לצד אברהם טל ועידן רייכל נשאר בן ארי אחד הכוחות החזקים שחדרו למיינסטרים הישראלי מאגף "מוזיקת העולם". גם באלבום הזה הוא ממשיך להיות משענת חזקה ונעימה לאלה שאוהבים את המוזיקה שלהם נוגעת אבל גם מחוברת לאדמה, עם ראש בריא וחושב שגם יודע לעוף, והרבה נשמה ונשימה.
בן ארי ממשיך לעשות רגאיי ב"יש גל" שמעיד שהפך לגולש, ב"להציל את עצמך" - שיושב על No Woman No Cry, ב"דבש", וב"בין הטיפות", פולק-רוק אקוסטי ב"מי שאת רוצה" שכתבה ריטה, מעין שיר המשך ל"משא ומתן", ומוזיקה אפריקאית גרובית ב"כמו בחיים". הוא ממשיך לשיר על התאהבות ב"עינייך"), על אהבה יומיומית שצריך לתחזק ב"דבש", אבל גם על פרידות ב"מה עושים". הוא לא שוכח איך ליצור המנונים מחזקי נפש כמו "תן ת'כוח", ולהיות פוליטי ולצעוק מחאה ב"בין הטיפות". באלבום הזה בן ארי מוצא גם קול עבה יותר, שלוקח אותו למקום ווקאלי חדש ב"אין לו מה לומר", ו"כמו בחיים", שירים בהם הוא נשמע מבוגר ו"רציני" יותר מבעבר.
בן ארי לא מפתיע כאן בגדול, מחדש ממש בשיר או שניים, וזה בסדר. כי מי שאוהב אותו (ויש רבים כאלה) יקבל ממנו באלבום הזה אסופת שירים דשה ומספקת. ומי שיכיר אותו כאן לראשונה יאלץ לחזור אחורה לחמשת אלבומיו הקודמים (או לפחות ל"דרך" המופתי) כדי להבין איך הכל התחיל.
קרן פלס - "איך שהשמש תזרח"
והנה עוד אלבום שהפיק פילוני. אין כמו לתפוס יוצר בתקופה סוערת בחייו, ממנה יוצאים השירים הכי חזקים. החיים של קרן פלס היטלטלו בשנים האחרונות - חתונה, גירושין, זוגיות חדשה, הריון (ואפילו הריון שני), ועל כל אלה היא יצרה את האלבום הכי מעניין שלה עד היום, אלבום שאולי יש בו קצת פחות להיטים מבעבר, אבל הוא מתאר דמות הרבה יותר בוגרת, מורכבת, "עגולה". קרן פלס של האלבום הזה היא אישה הרבה יותר חזקה וחושפנית. באומץ גדול היא מכניסה אותנו כאן לעולמה ולמה שעבר עליה, חשיפה ששונה מהטור השבועי שהיא כותבת בעיתון.
תענוג לשמוע אותה מודה בחולשות שלה ב"גם אני", היא מקסימה בציפיה לבת ב"רק שתבואי", היא שברירית ומלאת דקירות בלב ב"לייק וונאקה" וזועקת "היית רעש מושלם!". היא רומנטית ועצובה ומרשה לעצמה ליפול ב"שיר אהבה פיראטי" ולומדת איך למלא את "השעות המתות" - אחד השירים שמעידים על התרומה של ההפקה המוזיקלית של פילוני - למרות קצב הואלס פלס נשמעת גרובית ולא כבדה. ב"כלום לא טעים" היא מזכירה את עצמה באלבומים הקודמים, כולל ההתמכרות לממתקים. היא מתפוצצת על הקצב בשיר הנושא "איך שהשמש תזרח", שחייב להיכנס למופע החדש שלה. "על הנייר" היא מרשה לעצמה להתפרע כמו שלא שמענו אותה עד היום, ומאששת את החשד שהיא חיה במחזמר נפלא. ב"מישהו אחר" היא מתאהבת עד אין סוף ומסיימת את האלבום עם נימה אופטימית. איזה מתוקה.
שלמה גרוניך - "אחרי הכל"
איזה כיף לכתוב את המשפט הזה: שלמה גרוניך הוציא אלבום שקרובי המשפחה והחברים שלכם ישמחו לקבל כמתנה לחג. וזה ממש לא מובן מאליו. אחרי שנים בהם ברח מהמיינסטרים השמח, חזר גרוניך עם "אחרי הכל", אלבום טוב, רלוונטי, שמתכתב שוב עם פופ ורוק בינלאומיים ומקומיים (סטינג, אלטון ג'ון, סטיבי וונדר, הביטלס), ועושה זאת בצורה רעננה ואף מגניבה, בעזרתו הרכב נגנים ומוזיקאים שהיו יכולים להיות ילדים שלו, בראשות אייל מזיג ("הדורבנים", שלמה ארצי). במילים אחרות: גרוניך החליט בגיל 63 שהוא רוצה להגיע גם לקהל שאין בו רק שיערות שיבה, ומצליח.
"במקום שהם בנו" הוא fאנקי גרוב מחאתי ופתיחה מוחצת. "אחרי הכל" הוא שיר אהבה סטינגי, בוגר ומוצדק. "בנאליה לפני השקיעה" הוא דיסקו-fאנקי מרהיב שהביא רוח חדשה-ישנה לרדיו השנה. "דגים מעופפים" הוא שיר חופש נהדר שיושב על הרגאיי של מוש בן ארי, עם אווירת הסבנטיז שגרוניך מביא מימי נואיבה. ב"מאחורי השער" גרוניך חוזר למקורות הישראליים שלו - הלחנת שיר יפה של משורר (חיים נחמן ביאליק) כמו שרק הוא יודע לעשות, עם ליווי שמזכיר את "הרדופים" של שלמה ארצי. ב"הפעם הראשונה" למילים של מזיג גרוניך הוא אלטון ג'ון מקומי, בשיר אהבה יפה על הפסנתר, נוגע בקיטש ועושה זאת היטב. ב"חוזר לעצמי" הוא מזכיר לנו כמה שקטע אינסטרומנטאלי "קלאסי-קל", יכול להיות מענג גם בלי מילים.
ב"להטוטן" גרוניך שר למעשה על עצמו, כמי ששנים מופיע מול קהל ונאלץ ללהטט. יש בשיר הזה מרוח הספק- שטות ספק-טירוף קל שגרוניך היה מזוהה איתה בעבר, למשל בימי "זהו זה" העליזים. ב"האבן והטיפה" זה גרוניך במלוא כוחו ככותב - שיר של משורר אמיתי, שרוצה להיטיב עם העולם. הוא גם חוזר בשיר הזה להרמוניות שאפיינו אותו בסבנטיז. השיר הכי חשוב באלבום. אבל שניה אחרי אחריו מגיע "מה זה?!" וגרוניך שוב מראה לנו את הפנים הקופצניות שלו, אבל מתחת לגרוב מסתתר שיר מחאה עשוי היטב. "היום מאירה השמש" הוא חיבור יפה בין לאה גולדברג, הביטלס והרקע הקלאסי שגרוניך בא ממנו. ובנוסף לכל אלה - עטיפת האלבום שהיא למעשה ספרון קומיקס משלימה נהדר את החווייה.
דיאנה גולבי - "אושר"
מאז שדיאנה גולבי זכתה ב"כוכב נולד" היו כאלה שציפו שהיא תהפוך לתקווה החדשה של הרוק המקומי. גולבי הצליחה להשתחרר מהציפיות האלה ולהוציא אלבום שתואם את גילה ומעמדה - אלבום של רוקרית צעירה בתחילת הדרך, שמחפשת למצוא את האושר הקטן שלה במוזיקה, באהבה, ביחסים שלה עם עצמה ועם העולם, זמרת-יוצרת שיוצאת אל החיים כמות שהיא, הכי אמיתית. למרות שצירוף מילים "דיאנה גולבי" ו"אושר" לא בדיוק מסתדר יחד- מרבית האלבום הוא הפתעה חיובית, לפרקים מעניינת, לרוב מהנה, לעיתים אף מרגשת. האלבום שלה, כשהוא ברגעים היפים שלו, מכניס אותנו לעולם שלה, וגדל מהאזנה להאזנה. מי שהיא מעניינת אותו, וגם אחרים, ימצאו שם קול ששווה להאזין לו.
"היי תום" הוא פתיחה מבטיחה והלהיט הגדול, עם ניצוץשמזכיר את השירים המרגשים שהצמד צרויה להב- רמי קלינשטיין יצר בזמנו עבור ריטה. "במקום" מתחיל כבלדה אקוסטית, מתפתח לשיר גראנג'י וגולבי פותחת את הקול היטב. שיר הנושא "אושר", אותו כתבה והלחינה, מתחיל בשורת המפתח "שמעתי שלשתוק זו הצעקה החדשה" ויש לו תכונות של מיני-המנון. "תום" הבלוזי הוא פנטזיית רוקנ'רול תל אביבית, שמתאימה היטב לגולבי, אשר שרה כאן מצויין. ב"ערפל" היא נוגעת בכאב אישי. ב"צעד צעד" היא אהובה מנחמת. ב"איך זה מרגיש" היא מציעה נחמה למישהו שנפל בבלוז קודר. ב"אחרך כך יגידו" היא שרה על צעירה אהבודה שנשברת ומשתגעת. "לשבת ולחכות" הוא שיר על פרידה כואבת עם פזמון חזק, תרתי משמע". ב"חטאים" היא פולטית, ועושה כבר חשק לשמוע את האלבום הבא שלה.
עברי לידר ותזמורת המהפכה - "בהופעה חיה"
בשנתיים האחרונות הפך עברי לידר לאמן הכי יצרני בארץ. אלבום של TYP (יצא בשתי מהדורות שונות), אלבום סולו, ספר שירים, ועכשיו אלבום הופעה עם תזמורת המהפכה, וכמובן הופעות ומופעים בארץ ובעולם (אם היה לו זמן הוא בטח היה מוציא גם ספר ילדים). "בהופעה חיה", האלבום שמתעד את המופע של לידר בבית האופרה בתל אביב עם "תזמורת המהפכה, והשותף מ-TYP ג'וני גולדשטיין הוא מוצר מוקפד, אבל כזה שמיועד בעיקר למעריצי לידר (ויש רבים כאלה) שמקבלים אותו כאן כמו שלא שמעו אותו מעולם, ולמי שסקרן לשמוע מה קורה כשתזמורת כלית גדול פוגשת סמפלר ומחשב אלקטרוניים.
לידר נותן לעצמו כאן חופש להציג שירים שהם לא מהשורה הראשונה של מיטב להיטיו, כמו "לרגע קטן", הזמן עכשיו", "להבין את המים", "מתחמם", "השיר ששרת לה", "כרטיסי אשראי", "בלה בלה בלה" ו"שמים לב". לצידם נמצאות גרסאות מעניינות ל"בחולצת פסים", "לאונרדו", "ניסים" (כבר הרבה זמן שמלחמה לא נשמעה כל כך יפה), "רק תבקש", "זכיתי לאהוב", "מרי לנצח" וכמובן "מישהו פעם". מי שאוהב את לידר יעוף על האלבום הזה, ומי שיגלה אותו דרכו לראשונה יכיר יוצר שמצדיק את מעמדו כשילוב בין כוכב פופ למוזיקאי איכותי.
חמי רודנר - "זמן אסיף"
"אולי הגיע זמן אסיף עכשיו, אסוף את עצמך היה לאב". השורה הזו, שמככבת בתחילת הפזמון של שיר הנושא "זמן אסיף", מתמצתת את מה שעבר על חמי רודנר בשנים האחרונות ולמעשה את האלבום הזה, שמשקף את תהליך הבגרות המאוחרת והקמת המשפחה שלו על שלושת ילדיו. האלבום נפתח עם "הכי אמיתי", שנכתב על אשתו קרן, מהגרת מאוסטרליה שהשתקעה בארץ ויודעת לגעת ברודנר "איפה שזה הכי אמיתי". גם "לגדול" מדבר על האישה (וגם על אמהות צעירות אחרות) עם "עוד לא התחילו בחיים ובתוכך צומחים חיים חדשים". על עצמו הוא שר "כמו כל הגברים, חצי בחוץ וחצי בפנים, כל כך אוהב ולא מבין".
חיי היום יום של הזוגיות מוצאים ביטוי ב"אהבה חפוזה". ההתאהבות שלהם והחתונה מתוארות כאן ב"השביר הזה". לעומתו יש כאן גם את "שיר שבור", שמספר על להקה שמתפרקת בתל אביב (לא "איפה הילד"). אבל מי שמחפש סמליות ימצא אותה בכך שבאלבום הזה משפחה אחת מוקמת ומשפחה אחרת (להקה) מתפרקת.
גם באלבום הזה רודנר ממשיך להיות משורר אירוני של שירי מחאה ומשתמש בו בסטייל מוזיקלי שבו התמחה כבר באלבום "גאולה" ("ישראבלוז"). גם ב"בדרך לעין גב" רודנר חוזר לפולק-רוק בו נגע בעבר, ושורת המפתח כאן היא "אני קרוע בין מיליון עולמות", מצב הגיוני עבור מי שחי ב"מדינה מאבדת עברית, כותב באנגלית ומלחין ברוסית" ונאלץ לעשות "שירה בציבור" בפסטיבל עין גב מול קצינים וקיבוצניקים. אפרופו קיבוצניקים, מופיע באלבום "מגדלור", שכתב רוני יעקובי אחיו של רודנר לזכרו של אודי ליון ז"ל מקיבוצם גבעת ברנר, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים.
רודנר סוגר באלבום הזה מעגל לא רק עם הקיבוץ בו גדל, אלא גם עם מוצאה של משפחתו ושורשיו האשכנזיים. "סבא חיים" נכתב על הסבא שעל שמו רודנר קרוי (חמי-חיים). הוא מספר את סיפור עלייתו, שר ביידיש, ולא מוכן יותר להפנות עורף עקשן ליהודים שיורדים מספינת המהגרים, סבא חיים, סבא דוד, סבתא יוכבד, סבתא סוניה. את האלבום מסיים רודנר עם הקלטה של "אובלדי אובלדה" של הביטלס יחד עם חברי ה"מג'יקל מיסטרי טור", איתם הוא מופיע מדי פעם בשנים האחרונות. מדובר בשיר הילדים הכי מצליח של הלהקה האהובה עליו (הביטלס), שנכנס לאלבום הזה כעין מתנה ומורשת שמשאיר רודנר לשלושת ילדיו, למרות העיבוד והביצוע הקשוחים וה"שיכורים".
רוני דלומי - "תחזיקו"
אין בפופ הישראלי הרבה יוצרות צעירות שהן גם זמרות טובות (וההפך). רוני דלומי היא גם וגם, גם מישהי שנעים מאוד להקשיב לה, וגם אחת כזו שחופרת בעצמה כדי להוציא שירים מעניינים. באלבום השני שלה, "תחזיקו", היא מצליחה להביא אסופת שירים שגם כיף להקשיב להם, הם גם נוגעים ברגש וגם גורמים לך להסתקרן לגבי התהליך שעובר על מישהי שזוכה ב"כוכב נולד" ואחר כך צריכה לנחות לקרקע ולהתחיל קריירה.
מבחינתה היא עושה כאן את המקסימום בשירים כמו "סתם שני אנשים", "פניי לרוח", "קצה היום" ושיר הנושא "תחזיקו" - ארבעת השירים שיצאו מהאלבום הזה כסינגלים ונחשבים כחזקים שבו. היא חושפת את הגעגועים לחבר שלה ב"יום שישי" (לא זה של הדג נחש), היא נחלצת מתדמית הנסיכה הזוכה ב"מי אמר" ושוזרת את קולה בפס-הקול הלאומי ב"שלחי אותו". המעריצים של דלומי ומי שאהב אותה ב"כוכב נולד" ימצאו שבאלבום הזה היא מספקת להם את מה הם מצפים ממנה - הם הרי אף לא חשבו שהיא תספק להם שירי אהבה קיטשיים או תקרע לעצמה את הלב בדרמטיות. היא באמצע, ושם היא נשארת.
יגאל בשן - "בהופעה חיה בזאפה"
הקאמבק של יגאל בשן הוא תופעה מבורכת, כי מגיע לו. באלבום הזה הוא חבר ללהקת האירועים "Live" עם הגיטריסט יונתן פריג', להקה שאוהבת עיבודים דרמטיים, לעיתים בומבסטיים, שמוציאים את בשן מתבנית הזמר הרומנטי לקהל מבוגר שדבקה בו בשנים האחרונות, ומושכים לכיוונים של רוק מיינסטרים עם בס-תופים-חשמלית-קלידים כמו במופעי האייטיז הגדולים.
אלבום ההופעה הזה כולל 15 רצועות, כמעט את כל הלהיטים הגדולים של בשן, שפשוט אין מוזיקה ישראלית בלעדיהם: יש לי ציפור קטנה בלב, תן לי (מה שהיה תשכח מזה), סיוון, קפה אצל ברטה, בואי נעשה לנו חג, כוכבים לא משקרים (מהסרט "שרית"), אל תגעו באהבה, מכת שמש, אם הייתי שר לך, עין גדי, כמו צועני, אנחנו נשארים בארץ, ושני להיטים שלו מהשנה האחרונה: "שמיים" ו"נחיתות והמראות". גם נעים וגם טעים.