בשנים האחרונות המילה אינדי קבלה עדנה מחודשת, אפילו מעט סקסית. גם פסטיבל אינדינגב עצמו הפך לסוג של מקדונלדס של אמנות עצמאית – מותג רווחי ומסוקר ע"י התקשורת. אך בסופ"ש האחרון הפסטיבל חזר לצביונו המקורי, דבר שבלט בייחוד בליינאפ החתרני וגדוש הכשרון שלו. לכן, מתבקשת אזהרה: בסיקור זה לא תמצאו שמות של אמנים הממלאים את קיסריה, רבים מהם אפילו לא ממלאים את מועדון הבארבי.
בדומה לשנים הראשונות של הפסטיבל, ההופעות הטובות ביותר שמורות דווקא למוזיקאים הלא מוכרים, מרביתם הוציאו לא מזמן את אלבומם הראשון. זה נכון שהיו הופעות רבות של תופעות מפוצצות כמו נצ'י-נצ' ואסף אמדורסקי, אך דווקא הקלישאה על הופעות מעניינות של הרכבים לא מוכרים היא הנכונה כאן, גם אם מספר האנשים בקהל לא היה רב יותר וגם אם גיליתי את שם הלהקה, כמו רבים מסביבי, רק בסיום ההופעה.
ואם כבר מדברים על קלישאות, מה יותר רומנטי מפסטיבל במדבר שנפתח ביורה שמבשר את בוא החורף? ביום הראשון, בזמן הקמות האוהלים נשמעו מכל עבר שברי משפטים מודאגים ("לא הבאתי מעיל"/"פאק, האוהל ישרוד את זה?"). טיפטופי הגשם של היורה החלו להכות ורוח-קדים חולית סינוורה עיניים. הקהל גילה כישורי הישרדות של פליטים אפריקאים. בנתיים, פשטו להן שמועות בין המאהלים שזה הוא האינדינגב האחרון במספר ועל כך שהאינג'רה הטבעונית בדוכן האוכל האתיופי מעוררת פליאה. לאחר בירור רציני ומקיף של השמועות, הראשונה התבררה לי כתרמית והשניה כמאכל הלאומי של הפסטיבל.
לילה ראשון לפסטיבל
לרגעים חששתי כי אין חדש תחת היורה, הפסטיבל יהיה כשנים קודם לכן על אף חגיגות העשור. במהרה הובהר לקהל המרוגש שהשנה אינדינגב שם דגש על גרוב ואלקטרוני יותר מאשר אינדי-רוק או פולק. מי שכן הצליחו להרוות את הגעגוע לרוקנרול היו להקת המסך הלבן שהופיעו בבמת הקוף (הגדולה ביותר). מדובר בטריו-ביזארי שעומד לשחרר את אלבום הבכורה שלו בקרוב. הרכב זה הוא מהיחידים שמצליח לעשות רוק רך בשפה העברית אך שיהיה עדיין בועט ואוונגרדי בקנה מידה של להקה מחו"ל. ישנה הרגשה בהופעות שלהם (וזה בעצם גם קסמם) שאתה ממש רוצה שזה יגמר. אך משום מה, אתה נהנה מכל הסבל הזה ומהתחושה שמענים אותך זמן נוסף עד אל סוף המופע, בצורה שדי מזכירה סשן BDSM. או במילים אחרות: חמישים גוונים של לבן.
מלבד המסך הלבן מי שבלטו בערב הראשון הם גרדן סיטי מובמנט שמאז הפעם האחרונה שפקדו את הפסטיבל הפכו למפלצת תלת ראשית עם רקורד בינלאומי. לרגעים הורגש שהקהל הישראלי קטן במידותיו לאותה להקה. לשמוע את להיטם "She's So Untouchable" בזמן שהייתי מוקף בנערות שלא מלאו להן 18, הייתה חוויה די מזעזעת – למרות יופיו הטהור כגביש של השיר – מה שגרם לי לנוע במהירות אל עבר במה אחרת, יותר קטנה, קהל יותר בוגר.
שם, מצאתי את הנבואה שבישרה לי על ההשתלטות החיפאית שתתרחש בפסטיבל (השתלטות שתורחב ותתגלה בימים שיבואו לאחר מכן). על הבמה ניענעו תקליטים וישבנים החבורה TRILION - סופרגרופ של מוזיקאים חיפאים, רובם מהלייבל החיפאי "Ghostown". הקו המוזיקלי שלהם נע בין ראגה-מאפין לדאב המבוסס על ביטים שבורים. מי שבלטו בעיקר בתוך הערב-רב של האנשים שהתהלכו על הבמה היו הראפרים מלהקת איזי ריידר, שיחד עם הנבואה על ההשתלטות החיפאית בישרו לקהל את כך שההיפ הופ עומד לתפוס השנה מקום משמעותי בליינאפ של הפסטיבל, בשונה משנים עברו שבהן היה בסך הכל מעבר אסקפיסטי וקליל בין הופעת רוק לאחרת.
המילה המדויקת ביותר שבה אפשר להגדיר את הלילה הראשון היא: בינוני. הורגש כי מזג האוויר ניצח את האדם. הרכבים רבים רצו לשנות את האווירה בהופעתם ליותר אנרגטית, להרים ולהעיר את הקהל. מבלי לחשוב על דרך יותר יצרתית, רובם פשוט עיבדו את שיריהם בכך שהגבירו את השימוש במערכות התופים, ואיבדו בקלות את הנשמה שביצירתם, מה שבסופו של דבר הפך למגרעה ולתחושה סינטטית.
יום שני לפסטיבל
השירותים הכימיים הפכו אפוקליפטיים יותר ויותר, גרמו לי להתגעגע לניאגרה שבדירת הרווקים שלי. השמש קפחה ולא הותירה שום זכר לגשם. שעות השינה היו בודדות, אם בכלל. נדמה היה שכוס בירה קרה בבוקר זה פתרון הגיוני. אין ספק שבאינד-נגב אתה נהנה גם כשאתה סובל. הרי בתוך כל זה, הקהל כבר מזמן איבד את הצפון (ואולי כי הוא בנגב?). ההרגשה הכללית היתה שכל הקהל הסכים על דבר אחד מבלי לדבר עליו: המנוחה שלנו תגיע רק כשנתעלף.
כך או כך, זה היה רגע מושלם בשביל הופעה של זאב טנא. במקל הליכה וצעדים צולעים הוא עלה אל במת הפיל. איך שפתח את פיו דאג גם לשחרר איזשהו שד אנרגטי ששכן בתוכו, לזוז כאילו מרד הנעורים שלו הוא נצחי ולא תלוי שום גיל. הטקסטים החריפים של טנא הם אנרגתיים בפני עצמם, נוסיף לכך את להקת ליווי שלו המורכבת בעיקר מחברי חיה מילר הצעירים – וקבלנו אגרוף מזעזע לבטן.
היום השני של הפסטיבל היה יום התגליות. הליינאפ היה כל כך טוב אך הופעות רבות הצטלבו אחת עם השניה, מה שגרם לדילמות רבות (למשל - מה תבחרו, אבי עדאקי או שלום גד?). אך היופי באינדינגב הוא שהתוכניה היא פיקציה. בסופו של דבר אתה מוצא עצמך עובר בין במות שונות עם אמנים שלרוב אין לך מושג מי הם, ובדיוק בגלל זה המאזין יכול לאהוב את המוזיקה בצורה האותנטית ביותר.
בדיוק כך, נקלעתי לסט של DJ Mesh שאירח כמה ראפרים שדווקא יצא לי להכיר, בין אם זה כהן (מהצמד כהן@מושון) ובין אם זה הראפר סוויסה שמשתתף ב"לילה טוב עם אסף הראל". אליהם חברו גם הראפרים שגב ואייטולה (לשעבר חבר "אבירי השולחן העגול"). כל אחד מהם העניק במתנה לקהל כמה וורסים מתוך השלאגרים שיש לו במחסנית. מתוכם בלטו בעיקר אייטולה וכהן שגרמו לקהל להתמסר כליל. מן הצד, הם נראו לי כמו ההמחזה המושלמת ביותר למושג שהמצאתי לא מזמן הנקרא היפסטראפר. מדובר בז'אנר חדש של ראפרים, שמגיעים בעיקר מאזור תל אביב, מתלבשים באותם המותגים ומשתמשים בז'רגון די זהה, תוך אינגלוז משמעותי של השפה העברית. לרוב הם עוסקים בעיקר בהומור פנימי. מין אנתטיזה מרעננת ולא מאיימת לראפרים שמנסים לשמר את ההיפ הופ האסלי.
מיד אחריהם, על במת האינדיטרוניקס, עלו חמישה בחורים שהחלו לדקלם את המנטרה: "רוח חדשה מנשבת ברחבי הארץ". הם התגלו כלהקה של ארבעה ראפרים ודי ג'יי העונים לשם פלא-אוזן. חברי הלהקה הגיעו מהקו של ירושלים-תל אביב, דיסוננס מעניין ביותר. לא חלף זמן רב עד לרגע שבו הם התמסרו בג'ויינטים עם הקהל ותוך כדי מתחו ביקורת על המצב המדיני. אם זה לא הספיק, בכל רגע אל הקהל נשלכו כמויות אדירות של אלבום הבכורה שלהם. הם העבירו לכולם שיעור במה זאת מוזיקה עצמאית שעוברת באמת מפה לאוזן. דוגמא נוספת לכך היתה כאשר הראפר אברי ג'י נעלם מהבמה אך קולו עדיין נשמע. בחורה שעמדה בסמוך אלי שאלה את בן זוגה: "אני לא מבינה מאיפה מגיע הקול הזה? מי שר?".
מיד הגיע אברי ג'י עם מיקרופון אלחוטי ולחש לאותה נערה באוזן את התשובה. הוא החל לטייל ברחבי הקהל כאילו זה הסלון האישי שלו שבו הוא מארח את כולם. בזמן שהבטתי על כל המאורע הזה הבנתי שההבדל בין פלא-אוזן לשאר אומני ההיפ הופ שהופיעו בפסטיבל הוא שלהרכב זה יש ערך מוסף מלבד החגיגות והדאחקות. בין כל שיר הם מבצעים נאומי ספוקן-וורד מלאי אג'נדה, לרוב באקפלה. לכל ראפר בהרכב יש את הנאום האישי שלו שעוסק בנושא אחר: ממס הכנסה ועד קבלת האני. פלא-אוזן פוליטיים ורוחניים בעת ובעונה אחת. ללא ספק הם בדיוק מה שהיה חסר בהיפ הופ הישראלי.
21:30 אלסקה סנאק טיים עלו לבמת הפיל. חבורה של נגנים צעירים ומוכשרים ששיחררו לפני כחודש את אלבום הבכורה שלהם. על הנייר הם לא נשמעים כמו להקה שיכולה לגנוב קהל לבאטרינג טריו (שהופיעו על הבמה הראשית באותה שעה), אך גבירותיי ורבותיי, זה מה שקרה. נגן הסקסופון רום שני אמר: "אנחנו לא אוהבים לדבר הרבה, פשוט לתת לכם להכנס למסע ולרקוד", ומיד החל לנשוף. שחר זיסמן נגן הקלידים והסינת'סייזר קיפץ כפרעוש באוויר, במהלך נגינתו הרגליים שלו לא נראו כמעט על רצפת הבמה.
המופע עצמו היה מלא בתפאורה רבת נורות-ניאון, מה שגרם לתחושה, יחד עם אדמת החול והצלילים הבין גלקטיים, שלמשך כל ההופעה הגענו לכוכב לכת אחר. הכוכב הזה שאליו הגיעו הקהל והלהקה גם יחד הוא המופע הטוב ביותר של הפסטיבל. מעט לפני שאס"ט הופיעו שמעתי מידידה את המושג "פוסט-טאטרן": להקות צעירות ואינסטרומנטליות שיוצרות מוזיקה אלקטרונית המובססת על כלים חיים, לרוב נוטה לכיוון הרוק הפסיכדלי עם אווירה של מסע בין כוכבים. על אף השתייכותם של אס"ט למגמה הזאת, הם לחלוטין המקוריים ביותר משאר הלהקות ששמעתי, חלקם הופיעו אחריהם על אותה הבמה. ואולי זה בגלל שהמוזיקה שלהם היא חטיף אנרגיה - הצילה אותי בשעת אנמיות ותשישות כשחשבתי כבר לחזור אל האוהל והשק"ש. מוזיקה מעירה לחיים, משחררת שאריות LSD ששרדו במוחי כבר כמה שנים.
23:15 APE Records -תמיר מוסקט מארח את גלעד כהנא, מרינה מקסמיליאן, A-WA ותומר יוסף. על פניו זה נשמע כמו משהו שאמור להיות ההופעה הטובה ביותר. מהר מאוד זה התגלה כהופעה בסגנון של "בואו תראו מה עשיתי ועם מי". בכל מקרה, תמיר מוסקט הוא מתופף נינג'ה. אישית, הוא מהאהובים עלי ביותר בארץ, הן מבחינת נגינה והן מבחינת אטיטיוד. נוסיף לזה את העובדה שמרגע ש- A-WA שרו את הלהיט המונומנטלי "Habib Galbi" כל הדילמה על מהותה של ההופעה התפוגגה כלא הייתה.
2:00 בשעת הלילה הצעירים הרבים, מרביתם נראים כטובי בנינו, הפכו לסמי-אלכוהליסטים שצמאים לסטלות. רוב הקהל עסק בלהתקרחן בבמה הגדולה יחד עם שטובי - מוזיקאי פסיכדלי שמחופש לאיש אדום מכף רגל ועד ראש. יודעי הח"ן החלו לזלוג בשיירות אל "ארטע-זאכן" - במה חיצונית שנמצאה באזור המאהלים. שם, כבר במשך כמה ימים התבצעה השתלטות של מוזיקאים חיפאים, תוך דגש על אשכבה ראויה למועדון הסירופ שנסגר ושימש בית חם להרכבים שהופיעו בו.
בדיוק כשהגעתי לשם החל להתרחש מופע 360. הקהל הקיף את הצמד שעלה לבמה ונקרא 3421. החצי הראשון של ההרכב הוא מתופף המכונה דסו, מנגן על מערכת אקוסטית ומוכר בעיקר בזכות היותו חלק מאומני הגרפיטי שפועלים תחת השם Broken Fingaz. החצי השני מכונה שוזין, שר ומנגן על שלושה סינתיסייזרים, מוכר בעיקר בזכותו היותו לא אחר מאשר סולנה של "עוזי נבון ומכרים".
עם הטקסטים הספק רומנטייים-כוזבים ספק פסיכו-אקטיביים, 3421 הם ללא ספק הצינור שמעביר את כל מה שלא אמרת לאקסית הזאת שאתה כבר לא מדבר איתה. מה שהתחדד עוד יותר כאשר הם אירחו את דווץ', זמר צעיר שמזכיר בתנועתיו את ימיו הטובים של מייקל ג'קסון (נטולי ההאשמות על פדופיליה, רוויי הליכות-ירח). יחד הם ביצעו קאבר אדיר ברמת ה-"אני לא מאמין שהם מוזיקאים ישראלים" לשיר "The Love That Your Given" של ג'ק גארת'.
למרות הקהל הותיק של הלהקה, מדובר בהרכב ששחרר את אלבום הבכורה שלו רק השנה. "ביפולאר" הוא נקרא, כשמה השני של מחלת הנפש מאניה דיפרסיה. וזאת בדיוק האווירה הכללית בשירים של הלהקה, תחושה של מטורנום הנע מצד אל צד בקיצוניות רבה.
יום שלישי לפסטיבל
המעבר של הצביון של הפסטיבל מרוק לאלקטרוני גרם לי לתהות האם זה קשור למצוקת הנדל"ן. האם מוזיקאים ישראלים מבינים שבשביל להתפרנס ממוזיקה היא צריכה להיות מרקידה ועכשווית? איך קרה שכל הצעירים מנגנים פוסט-תתרן עכשיו? איך קרה שיש הרבה היפסטראפרים מבוגרים?
בזמן שהתפלספתי, בדרכי אל בימת האינדיטרוניקס, נשות ההולה-הופ חגגו להן עם החישוקים שסובבו על גופן, בתנועות ספק סליזיות ספק מדדיטיביות ורוחניות. על הבמה היו אמורים לעלות צמד התקליטנים המתמקדים במוזיקת חאפלה ערבית: פורטונה רקורדס. כלבתא (אריאל תגר), חצי מהצמד, השתתק במקומו. צווארו נתפס שניות ספורות לפני ההופעה. כך קרה שטרטל (צח בר) נשאר בגפו, מבלי שתכנן זאת. אך לא היתה סיבה לדאגה, כולם ידעו שפצצה אוריינטלית עומדת לנחות במתחם. כבר שש שנים רצופות שפורטונה מנגנים את סט הדי ג'יי הכי מרקיד בפסטיבל. גם בשנה העשירית לפסטיבל, כאשר הם לא סט הדי ג'יי היחיד שיש בליינאפ וכבר נחשבים לזקני השבט בין כל המתקלטים.
15:30 מרבית הקהל כבר קיפל את הציוד שלו, כך קרה שרבים הפסידו את אחת ההופעות המפתיעות ביותר - סיסטם עאלי מארחים את תאמר נפאר. בבוקר של אותו היום שמעתי כמה ממכריי מתייחסים להופעה זו כאל סוג של דאחקה, טרם הגיעו אל במת הפיל. אך מהרגע שהמופע התחיל הובן לכל הפיות השמוטות שמדובר באחד מרגעי השיא של הפסטיבל.
בדומה לפסטיבל, גם סיסטם עאלי חגגה עשר שנים לקיומה. מדובר בהרכב מיוחד בנוף המקומי שלנו, סוג של אחרית הימים, אוטופיה. תוכלו למצוא שם ראפ ברוסית, עברית וערבית. גברים ונשים. החיזוק של נאפר העלה את הלהקה לרמה יותר מחוספסת וקשוחה. הקהל החל לשיר שירים בערבית (!) והתמסר לחלוטין בהשוואה ללהקה שפתחה את הבמה באותו היום: The Jew Monkeys (אגב, מי חשב על לשבץ אותם ואת תאמר נאפר בשתי צדדים שונים של הליינאפ? יש כאן מסר פוליטי או אינדי-פאדה? לא הצלחתי לפענח. ודרך אגב, איפה מירי רגב? מה יש לה להגיד על מה שהלך באותן שעות בנגב? בייחד כשנאפר שיגר את המילה "אינתיפאדה" וצעירים רבים עודדו אותו באקסטזה).
כך או כך, הקהל לא רצה שהמופע יפסק, התחנן לעוד. "שוקרן אינדי-נגב. תמשיכו לעשות מוזיקה עצמאית, בסופו של דבר זה הכי חשוב", אמר נאפר כשירד מהבמה. סיסטם עלי נשארו על הבמה ודאגו לספק את הקהל. זעקו שוב ושוב: "סיסטאם עלי בונים את הבית מחדש". ולרגע אחד תמים, שם במצפה גבולות, יכולתי להאמין שהמדינה שלי היא לא גזענית, ושאולי יכול להיות שינוי במצב. לרגע אחד תמים, האמנתי, בזכות סיסטם עלי.
17:00 מופע סגירה של שי בן צור היה השיבוץ הנכון ביותר לאותה שעה בה נועלים את כל החוויה. מוזיקה הודית כשרה למהדרין עם נגיעות רוקיסטיות. כמו תערובת התרבויות גם בן צור עצמו תיזז בין הכלים, בין גיטרה חשמלית לחלילי צד. בכל פעם ששלף חליל אחר מתוך האוסף הקהל בהה בו. מיד, איך שהחל לנגן הקהל הפך בין-רגע לנחשי קוברה הודיים, כאלה שמסתלסלים ויוצאים אט אט מתוך סלסלת קש ובוחרים שלא להכיש, רק לנוע בעקבות הצליל. בן צור הצליח לנצח את העייפות ואפיסת הכוחות של הקהל, ובכך השאיר אפטר-טייסט נחמד בסיום הפסטיבל.
למרות חגיגות העשור לאינדי-נגב לא הורגש שאנשי ההפקה חוגגים בעצמם או צובעים את הכל בצבעי יום הולדת. להפך, האזכור היחיד לכך היה דרך תחנת רדיו מאולתרת שדאגה להשמיע את מיטב השירים של המוזיקאים הרבים שהופיעו בפסטיבל במהלך העשור האחרון. לכל הידיים שעמלו קשה במהלך העשור האחרון מגיע כל הכבוד, בעיקר בגלל שהם נותנים לכשרונות רבים במה בשעה שבימים כתיקונם הם נשארים בצללים, בהופעות מול אנשים בודדים בקהל).
סביר להניח שאותם אמנים יתגעגעו לפסטיבל כמו שפליטי ריאליטי מתגעגים לזמן מסך, על אף שמדובר באנטיתזה האחד של השני. כך או כך, ישנה תחושה שהאינדינגב הוא דבר שיזכר גם שנים רבות אחר כך, גם אם לא יזכרו את מרבית האמנים שניגנו שם, גם אם הפסטיבל יפסיק לפעול ויחלוף לו עוד עשור.
שכבתי פרקדן על מכסה המנוע של המכונית. הבטתי על הקהל שעזב את המתחם באיטיות של שיירת גמלים החוצה את המדבר, והבנתי שהיסטוריה בהתהוות זה תמיד כיף לראות, כל עוד אתה לא עוצם עיניים.