שלוש בלילה, ביום שאריק מת. מספיק להגיד "אריק" וכבר כולם יודעים במי מדובר. היה רק עוד "אריק" אחד כזה פה, שכולם אמרו "אריק" וידעו למי מתכוונים. כמה אנשים כאלה בישראל יש, שמספיק השם הפרטי וכולם כבר יידעו. כולם מרגישים, כולם הרגישו, ש"אריק" הוא החבר הכי טוב שלהם, שתמיד היה שם בשבילם. גבוה, יפה, עם הקול החם והמנחם, שאפשר על כתפו לשים את הראש. האיש שלהם בחלונות הגבוהים (תרתי משמע) של התרבות הישראלית. זה שכולם נשאו אליו עיניים ואוזניים. הנסיך שהיה למלך, שסימל באישיותו ובאמנות שלו, בשיריו, את כל הטוב שיש לעולם הזה להציע - הכישרון, האיכות, הדיוק, הברק, הקסם, הרגש, השכל, המצפון, ההומור, האהבה, הרוך, הסובלנות, הנתינה, האצילות, הנדיבות. כל אלה באדם אחד, זמר אחד, אמן אחד. מאחרוני דור הנפילים, מראשוני דור החבר'ה. הכי חכם, הכי מצחיק, הכי חתיך, הכי מוכשר, הכי זמר, הכי מבין, הכי יודע, הכי אריק.
עוד אריק אינשטיין ב-mako:
- עשרת האלבומים הגדולים של אריק איינשטיין
- צפו: אריק איינשטיין בקטעי וידיאו נדירים
- צפו: מופע ההצדעה בפארק הירקון
שורה ראשונה בפנתיאון
כבר שנה שאני חושב עליו, יושב לו שם למעלה בפנתיאון התרבות שלנו. עשו לו כבוד כשהגיע. הושיבו אותו במקום טוב באמצע בשורה הראשונה, בין בני למאיר. מימינו נעמי ויוסי, ושושנה ויפה, וג'ו וזוהר ופילפל, ואהוד ועוזי ואריק (הראשון). משמאלו נתן ולאה, וחיים ודן, ועלי ויחיאל, וסשה ומוישל'ה, ופרויק'ה וחנוך ואברהם, ועוד רבים, רבים וטובים. ואלה שהוא קורא להם, אולי, "הילדים". יוסי וענבל וגבריאל, ועמי מאחורה נותן את הקצב. ופולי וספי ודודו קורעים אותם מצחוק. ואחרי שדודו מחקה את שושנה, כולם מבקשים מאריק שפעם אחת, רק פעם אחת, יעשה קטע קטן מחידון התנ"ך, ודן מסכים להחליף בתפקיד את אורי יבדל"א. ואריק נבוך. כל כך נבוך. מי אני מולם, אלה ענקים, מי אני, הוא בטח אומר. וכולם מרגיעים אותו - אתה אריק, אריק שלנו? ה-אריק שלנו.
והוא מציץ למטה ורואה את האלבום משירי חלפי יוצא לאור, עם שני השירים של יוני שהתלבט אם להכניס. ושומע איך הסקיצה שהקליט ל"לפעמים" עם מיכה וברי מקדמת את המופע החד-פעמי בפארק. ואת הסקיצה עם מיקי שהופכת לשיר. את ארקדי ששר לו "הנאיבי האחרון" ואת אביב שדואג להשמיע אותו בכל הופעה, כי יש צעירים שפחות מכירים. ומלחמה בקיץ, עם עשרות הרוגים, וחוק לאום ומע"מ אפס, וגועליציה ואינתיפאדה חדשה, שבטח היו גורמים לו להרים טלפון למוני, ולחבק את סימה. "העולם השתגע" הוא היה אומר על דאעש ואולי גם על האייפון 6.
כבר שנה, רק שנה
רק שנה עברה, ולמרות שאף אחד לא שכח, נדמה שזה היה מזמן, כי הקצב כאן מטורף, כי בשנות חייו האחרונות הוא קצת הוזנח, ועם מותו, הפך שוב למה שהיה פעם, כי זה טבע האדם. ומי זוכר היום שפעם היה אחד, אריק איינשטיין, ששר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו באמת, ששר אותנו כמו שחלמנו להיות, שהקול שלו הוא עבור רבים כל כך הבית שלהם כאן. שאתה פותח את "ארבע אחר הצהרים" ומחכה לשמוע אותו, נוסע לאט, או יושב על הגדר, או רואה אותה שם בדרך לגימנסיה. כי יש אומרים שכבר שנה לאורך הירקון, הציפורים שוב שרות, ולא רק על יואל מוישה סלומון.
יש מעט אמנים בעולם, עוד פחות בארץ, שבאמת קשה לתאר את החיים בלעדיהם. קחו את ישראל, תוציאו ממנה את אריק איינשטיין, וקיבלתם חור גדול במרכז הלב הלאומי. אריק איינשטיין הוא הסמל המובהק ביותר לחד-פעמיות של אמנים גדולים באמת, לייחודיות של כאלה שאי אפשר לנסות אפילו לחקות אותם, או להיות כמוהם. זה מה שהופך אותם לנצחיים. זה מה שמאפשר לו להיות גם אמן של מדינה וגם הזמר הפרטי האהוב ביותר על כל אחד ואחת. זה מה שעושה אותו, בעיני רבים, לענק הענקים, להכי גדול שקם לנו. למישהו שנתגעגע אליו תמיד. כי הרי הלב, הוא רוצה הרבה יותר, איך הלכת לי חבר.