השבוע, כשלגמתי על הבוקר מהקפה השחור שלי, קראתי על פעילי שמאל המנסים לשכנע את ה"רד הוט צ'ילי פפרז" לבטל את הופעתם בפלסטין הכבושה. דפדפתי הלאה בעצבים, אבל הכתבה הבאה עסקה בפעילי ימין הקוראים להחרים את הופעותיה של אחינועם ניני בכל רחבי ארץ ישראל השלמה. אוי, איזה בוקר.
הידיעות האלה, משמאל ומימין, נוספו כמו תבלין לחמין שמתבשל אצלי כבר משנת 2001, אז ה"צ'ילי פפרז" ביטלו את בואם לישראל. מאז ראו מספר אקטיביסטים כי טוב, והמשיכו במשימתם גם עם אלביס קוסטלו, הפיקסיז, לפטפילד, דד קנדיז, סנטנה, גיל סקוט הרון... הרשימה עוד ארוכה.
כל האמנים האלה כבר סגרו חוזים ואישרו תאריך, המפיק שכר אולם, יחסי הציבור התחילו לתקתק, פוסטרים נתלו, והמעריצים כבר שלפו את כרטיסי האשראי. אבל אז צצו צבאות החרם והילכו על האמנים אימים, עד שאלה לבסוף ביטלו. והמעריצים המסכנים? נאלצים לחזור הביתה מבואסים, ובחלק מהמקרים גם לרדוף אחרי החזר כספי. וזה מעצבן אותי. מה חשבתם, אמנים יקרים, שאתם הולכים להופיע באיי סיישל? בניו זילנד? ואם כבר קבעתם הופעה ושימחתם את המעריצים, למה לבטל? כי כמה אנשים בלבלו לכם במח?
כמובן, היו אמנים שלמרות המכתבים והאיומים פשוט הגיעו, דפקו הופעה והלכו הביתה. וככה צריך. לעומתם, היה לנו את רוג'ר ווטרס – הוא הופיע, סחב אותנו לכרם שלום (כאילו שזה שינה משהו למישהו), גזר קופון, אבל אחר כך הטיף לאמנים להחרים את ישראל. ההופעת וגם החרמת?
אפשר גם אחרת
אבל גם לאמן שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי בנפשו, יש דרך פעולה אחרת. צדיק אחד בלבד מצאתי בסדום המודרנית – לאונרד כהן. כשכהן יצא לסיבוב ההופעות העולמי שלו ב-2009 ושמה של תל אביב התנוסס בתוכנית ההופעות, מיד קמו עליו צבאות החרם. היו כאלה שאף הפגינו מחוץ להופעותיו בבלפסט, בניו יורק ובספרד.
אבל כהן, שתמיד היה מעורב במתרחש כאן – מהופעותיו לחיילים בחזית בשנות השבעים ועד הביקורת על התנהלות ממשלות ישראל בשנים האחרונות – מצא את הפתרון האלגנטי. הוא קיים את המופע כמתוכנן תחת הסיסמא "פיוס, סובלנות ושלום", ואת ההכנסות תרם לקרן שתומכת במשפחות שכולות מהצד הישראלי והפלסטיני. ההחלטה הייתה כל כך חכמה, יצירתית ואפקטיבית, עד כדי כך שאלה שביקשו ממנו לבטל את המופע נראו לפתע כמגוחכים בעיני עצמם.
הייתי הולך ברגל להופיע באירן
אבל בואו נניח את הפתרונות היצירתיים בצד, ונחזור לאקט החרם עצמו. מה לחרם ולאמנות? למה החלטות פוליטיות של ממשלה כזו או אחרת צריכה להשפיע על ההנאה של הקהל? אם שחקן שמגלם את המלט מחרים את אריאל, למי הוא חושב את עצמו כשהוא קובע שלשייקספיר יש דעה נגד הכיבוש? אני מכבד את חופש הביטוי של כל אמן ואת זכותו לפעול על פי צו מצפונו, אבל נסחפנו עם הטרנד הזה.
כסולן של Orphaned Land ובמיוחד כישראלי, אני מקבל למשל פניות להחרים את טורקיה, מארמנים, כורדים וגם ישראלים. גם אני לא מסכים עם הנעשה בכל מדינה בעולם, ויש לי ביקורת לא מעטה גם על דברים שקורים במדינה שלי. אבל תפקידנו כאמנים הוא לא לעסוק בפוליטיקה, אלא באמנות.
ללהקתי יש עשרות אלפי מעריצים במדינות ערב ובאירן, אבל במקרה שלנו המצב הפוך: אנחנו נשמח להופיע שם, אך השלטון שם הוא זה שמחרים אותנו. למעשה, באירן מוזיקת הרוק היא בכלל מחוץ לחוק. זה לא סוד שבמדינות הלא דמוקרטיות האלו יש בעיה של זכויות אדם וחופש ביטוי, ודווקא בגלל זה, לו רק יכולתי הייתי הולך ברגל להופיע שם. אמן אמיתי צריך להופיע בכל מקום, כי במגע ישיר עם הקהל שלו הוא יכול להשפיע יותר. לאמן יש פריבילגיה: הוא מהבודדים שיכולים להתחבב על שני אנשים שהם אויבים אחד של השני. בדיוק בגלל זה אני הייתי ממהר להופיע ולהקרין הרמוניה דווקא במקומות בהם שולטת הדיסהרמוניה.
האמנים המחרימים מסתתרים מאחורי ה"מצפון" שלהם, אבל חרם הוא מטבעו אקט צבוע. הרי אתה לא מחרים מדינה, אתה מחרים אנשים, את המעריצים שלך. ונגיד שהחלטת להחרים את ישראל; מי יכול לדעת אם בהופעה בלונדון הנאורה אין בקהל כל מיני סוגים של חלאות המין האנושי? אם אתה מתנגד למדיניות ישראל בשטחים, למה לא להחרים גם את הקהל האמריקאי, שהרי ארה"ב תומכת בישראל?
אמן שמחליט להחרים מדינה, לא מחרים את ראש הממשלה שלה, אלא מחרים את הקהל שלו. ומי שעושה את זה, שלא יסתתר מאחורי "מצפון" ו"מוסר", כי אין דבר פחות מוסרי מלהפריד ולסכסך כשיש לך הזדמנות לאחד ולקרב.
קובי פרחי הוא סולנה של להקת המטאל הישראלית "אורפנד לנד". בימים אלה הוא כותב את ספר הבכורה שלו, "טנגו בין אלוהים לשטן"