כל עשור מאופיין בסאונד מסוים, או בכמה ז'אנרים ששלטו בו. שנות השבעים היו שייכות לדיסקו, הסינת'יסייזר היה הכלי הצמוד של שנות השמונים, והניינטיז נפתחו ברוק, המשיכו לבריט-פופ ונסגרו בפופ-מסטיק. המוזיקה בשנות העשרה העומדות להסתיים החודש מאופיינת בעיקר ברגש, ואם לדייק - בשני מצבי רוח קוטביים. מצד אחד, הצורך בלהרים ולהפגין אושר. מהצד השני, הנסתר אבל מורגש, עצבות שלפעמים גם נוגעת בחרדה ובדיכאון. מארק רונסון קרא לדיסוננס הזה Sad Bangers (כשרצה לתאר את השירים באלבום האחרון שלו), רובין יצרה את התבנית המוזיקלית של הביטוי עוד לפני שהיה קיים. השיר Dancing On My Own הפך ברבות השנים לא רק להמנון של שוחרי רחבות ומסיבות שמצאו בו את הגרסה העכשווית לתיאור "לרקוד עם דמעות בעיניים", הוא הפך גם לפסקול של העצב שמאחורי החיוך. בין רובין לרונסון ענו להגדרה הזאת מאות שירים אחרים - בפופ, בדאנס, בהיפ הופ, ובאלטרנטיב - שניסו לבטא את הדואליות שמתקיימת בכדור דיסקו; הוא זורק אורות מנצנצים על פני החדר כולו אבל גם מייצר צל בין קרני האור.
העצב הוא מלווה קבוע של הפופ לאורך האבולוציה שלו. אפשר לשמוע אותו היטב ב-Pet Sounds של הביץ' בויז, ב-Dancing Queen של אבבא, וכמעט בכל שיר משנות השמונים. למוזיקת הפופ הייתה בהרבה תקופות בהיסטוריה נטייה להתקבל קודם בקרב קבוצות מיעוט ואנשים שנדחו על ידי החברה. לא מעט שירים בהיסטוריה של הז'אנר ביטאו את מציאת הכוחות להיאבק למרות החיים הקשים. אבל אף עשור עד העשור הנוכחי לא לקח את העצבות כפסקול מעצב.
האובססיה הנוכחית למצב הרוח הירוד לא נולדה מתוך ואקום. יש כמה אשמים, למשל להקת ה-xx. הפריצה של ההרכב מדרום-מערב לונדון ב-2009 היתה כמו רוח לוחשת שחדרה פתאום לתוך רעש קיצוני. הסאונד של אותם ימים היה גדול מהחיים וחזק, ועדיף עם צלילי מחשב שהיו שייכים לרוב ל-EDM, כמו ב-Single Ladies של ביונסה או Just Dance של ליידי גאגא. בגזרת הרוק היו ארקייד פייר והארקטיק מאנקיז שלא פחדו להפגין עוצמה. אל מול הגודל הזה הגיעו ה-xx עם הפקה מדויקת ומינימליסטית, מלודיות קטנות וגיטרות פוסט-פאנק. מהר מאוד הם הפכו מיקירי קהילת האינדי ומבקרי מוזיקה לחביבי אמני מיינסטרים ומעצבי סאונד. ריהאנה סימפלה אותם (Drunk on Love), להיט הפריצה של הצ'יינסמוקרס, Don't Let Me Down, שואב באופן מלא את הגיטרות שלהם, וקשה מאוד לדמיין את Royals של לורד נוצר בעולם שאין בו xx. הם לא המציאו את המינימליזם, אבל הם דחפו את כל האחרים למצוא אותו.
מרכיב עיקרי בסאונד של ה-xx הוא הנוסטלגיה. קשה להגדיר מאיזה כלי או שכבה בהפקה התחושה הזאת נובעת אבל היא קיימת. ג'יימי, מפיק הלהקה, גרם לצלילים להישמע קצת כאילו הם הגיעו מזמן אחר דרך חור שחור. בחומרי הסולו שלו (בדומה לג'יימס בלייק) הוא קרא תיגר על התצורה האגרסיבית שקיבל הדאבסטפ, הז'אנר האלקטרוני השולט בין סוף העשור הקודם לתחילת הנוכחי. במרוצת הזמן הסאונד שלהם ניצח, מה שאפשר לשמוע למשל אצל פרנק אושן וגם באלבום של ביונסה מ-2013 הנושא את שמה.
מוזיקת הדאנס המסחרית גם היא לא היתה חפה מעצבות. גם פה אפשר להאשים את ג'יימי xx שהחזיר לקדמת הבמה את הקסילופון ופרץ בלי כוונה את הדרך לטרופיקל האוס, תת-ז'אנר שנשמע כמו מסיבת בריכה בהילוך איטי. הדיג'יי והמפיק הנורווגי קייגו הוביל את הטרנד על ידי רמיקסים לשירים שגרמו לגוף להתמלא בחמימות שהזכירה שפעם היה כיף. נקודת שיא לז'אנר הגיעה עם ג'סטין ביבר שהשתמש בסאונד בשביל להפוך למוזיקאי לגיטימי גם לאנשים בוגרים. בהתחלה עם Where Are U Now כחלק משיתוף פעולה של סקרילקס עם דיפלו, ומיד לאחר מכן עם Sorry. ביבר הצליח להישמע ככה יותר מתוחכם, גבר בוגר שתוהה על החיים. תוך כדי הוא גרם להתפשטות מהירה של הסאונד שגרם לכל שיר פופ להישמע כאילו אתה שוכב על ערסל ומזיל דמעה קטנה אל מול שקיעה.
עוד ז'אנר שסבל בעשור הזה הוא ההיפ הופ. היו ראפרים שיצרו מתוך דיכאון, ביגי הוא הבולט ביניהם, אבל קניה ווסט נתן לגיטימציה לראפר הממוצע לשיר על זה. באלבום 808s & Heartbreak הוא לקח אוטו-טיון ומכונת תופים להזניק את הראפ המלודי. איפשהו במחצית השניה של העשור החלו לצוץ ראפרים צעירים שגדלו על 808 של קניה ווסט והעדיפו להתעסק באני האישי שלהם ולהוסיף אווירת אימו-פופ משנות האלפיים. אמנים כמו ליל עוזי ורט, ביחד עם ג'וס וורלד וליל פיפ שמתו טרם זמנם, צמחו באיטיות מהשטח בעזרת רשתות חברתיות ופלטפורמת הסאונדקלאוד עד השתלטות על הרדיו. שלא במתכוון הם שחקו את ההגדרה של ראפר, עד שקשה להבין למשל לאיזה ז'אנר משתייך האלבום האחרון של פוסט מלון.
אפשר לחשוב שהעצבות של מוזיקאים בתקופה הנוכחית נובעת כולה מהתבוססות מוגזמת בעצמם. זה לא מופרך בהתחשב במאפיין אחד של הדור - שימוש בלתי פוסק ברשתות חברתיות שכל שימושן מתמצא בהאדרת החוויה הפרטית, תוך התמכרות לזריקות דופמין שמגיעות עם כל לייק. המאבק הזה בין תחושת החרדה הקיומית התמידית לבין המחויבות להראות עד כמה החיים שלי מושלמים, תוך שימוש בפילטרים מעוותי מציאות, מצא ביטוי בדיסוננס של "אני עצוב אבל חייב להיראות כאילו פאן לי". We Found Love של ריהאנה הוא בו זמנית הטראק הכי מרים בכל חגיגה וגם השיר הכי מדכא. החפיפה הזאת לא מתרחשת רק בגלל המשפט היפהפה We found love in a hopeless place על רקע הפקת הדאנס של קלווין האריס. היא מתקיימת גם בזכות השירה של ריהאנה שנשמעת כאילו היא בכתה לפני רגע. Chandelier של סיה מעביר הרגשה של להיות בקצה ההר הכי גבוה בעולם, לחיות את השיא שלך, יחד עם הידיעה שהקרקע רעועה ויכולה להישמט מתחת לרגליך בכל רגע. חייבים להראות שהכל בסדר, כי אחרת לא יהיו לייקים, אבל המוזיקה מאפשרת להתפרק מבלי לעסוק במה יחשבו.
צוקרברג כמובן אינו האשם היחיד. החלק המערבי של דור ה-Y אמנם לא חווה מלחמות באופן ישיר, אבל הוא גדל לעולם של אסון התאומים, ובשנים לאחר מכן עם פיגועי התופת במדריד ולונדון. ניפוץ התקווה לעתיד בטוח הגיע עם המשבר הכלכלי של 2008, והביטחון האישי נרמס לחלוטין עם פעולות הטרור של דאע"ש. לכל דור יש את הטראומה שלו אבל נדמה שהמילניאלז חוו את האירועים בצורה רנדומלית ומפוזרת, בלי שום יכולת להיערך, ובתגובת הגנה הם פיתחו את האשליה שאנחנו נמצאים בתקופה טובה ואין על מה להתלונן.
אריאנה גרנדה הפכה בעל כורחה לנערת הפוסטר של המאמצים לשמור על שפיות. מדובר באחת מהכוכבות-ילדות הבודדות שהתבגרו מבלי לעבור משבר חריף לעיני הציבור. הפיצוץ שאירע בסוף הופעה שלה במנצ'סטר וגבה 23 קורבנות, מחציתם ילדים, הפך מיד לאירוע גלובלי, ולא היתה לה שום הזדמנות להתמודד עם הטראומה. שבועיים אחרי הפיגוע היא חזרה למנצ'סטר עם מופע צדקה ענק עטור כוכבים. שנה לאחר מכן היא שחררה את No Tears Left to Cry. כחצי שנה לאחר מכן מת האקס שלה מאק מילר. בכל הזמן הזה לא היתה התמוטטות אחת שנרשמה בפומבי. רק הרפרטואר המוזיקלי הפך בהדרגה לקודר יותר תוך שמירה על זהות פופיסטית מובהקת. אין יותר "אני מרימה אבל עצוב לי" ממנה בעשור החולף.
לא הכל היה עצוב בעשור הזה. דאפט פאנק חגגו עם Get Lucky, פארל הביא גם את גלולת האושר Happy, מארק רונסון עם ברונו מארס אחראים לאחד מרגעי הפאן הטהורים של העשוקר Uptown Funk, ואין שיר אחד של ג'ייסון דרולו שהכיל אפילו שכבה דקיקה של דכדוך. הסאונד של Charlie XCX - שילוב של תרגיל מעודדות, טאמבלר נצנצים ורוח נעורים נצחית - חדר בהדרגה גם הוא. וכמובן ליזו, הראפרית שעבדה קשה לאורך כל העשור וקטפה השנה את כל הפירות כשמצאה את הקול של "אני אוהבת את עצמי כמו שאני, אני לא מתנצלת על זה וגם לכם לא כדאי". כל שיר של ליזו הוא חיוך גדול, וכרגע נראה שהחיוך הזה לגמרי ישאר בסביבה.
קצת מדכדך לחשוב על העשור האחרון כאחד שמשאיר אחריו מורשת מוזיקלית של עצבות. אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת - ניסיון האיזון בין ההרמה לדיכאון היה כלי ריפוי הכרחי ויעיל לא רק למוזיקאים עצמם, אלא גם לקהל שגם הוא מתקשה לייצב את עצמו עם השינויים הטכנולוגיים והחברתיים התכופים. המוזיקה הפופולרית בעשור הזה שימשה לא רק כאמצעי חיצוני להשריית אופוריה, אלא גם ככלי לביטוי מצוקה פנימית. בעתיד יסתכלו אחורנית למצעדי הפזמונים של שנות העשרה של המאה ה-21 ויבינו שלפעמים הראש תקוע בסמארטפון מתוך פחד להביט למציאות בעיניים. הדרך להתמודד עם הפחד הזה היא להמשיך להרים, לפעמים באינסטגרם ולפעמים בעיניים עצומות על הרחבה.
>> הצביעו למצעד העשור של mako וגלגלצ
האזינו לפלייליסט בספוטיפיי:
או באפל מיוזיק: