היו רגעים כאלה, שבהם להקת הבנים היי פייב, הייתה משב הרוח הכי רענן באויר הדחוס של ישראל. השנה הייתה 1996. אנשי תעשית המוזיקה המקומית צפו כל היום ב-MTV, ובהד ארצי, החליטו שהגיע הזמן ללהקת בנים ישראלית. היו אודישנים ענקיים (שלא צולמו לטלוויזיה, כי מי צילם אז אודישנים כאלה לפני שגיא פינס נולד). הייתה שנה של הכנות. הייתה השקה בפסטיגל שכללה מקום ראשון עם השיר הנשכח "עולם אגדה" שכתב הסולן שנקרא אז אמיר פיי גוטמן.
שנה אחר כך, היי פייב עם הלהיטים "יום מעונן" ו"אני", הייתה היסטריה. בתוך עולם מוזיקלי מאוד ספציפי וחסר גיוון, שנע ברובו בין אלבום הבכורה של אביתר בנאי ליהודה פוליקר ואביב גפן, היי פייב היו הדבר היחידי בישראל שהתחבר בראש של בני הנוער לקליפים שהם רואים בטלוויזיה. הנוער הפך אותם לאלילים, ואת הסולן החתיך אמיר פיי גוטמן, לאליל האלילים.
ארבע שנים אחרי הלהקה התפרקה, ופיי גוטמן החליט לנסות את דרכו כזמר פופ ישראלי. זה לא היה קל. לפני 17 שנה, איש לא חלם כאן על דמויות כמו סטטיק ובן אל תבורי, אליעד או נועה קירל. הוא הוציא אלבום ראשון שלא זכה לשום התייחסות. במקביל הוא חיפש את דרכו ומצא אותה על במת התיאטרון. קודם בהצגות ילדים, ואחר כך בלהיט "מרי לו" וב"להקה". פיי גוטמן רצה יותר.
הוא החל לעבוד על אלבום שני, אבל בישראל של אחרי היציאה מהארון של עברי לידר, הוא הבין שאם הוא רוצה אלבום אישי, הוא חייב שתהיה בו אמת. ואכן כשיצא האלבום ב-2007, פיי גוטמן גם דיבר לראשונה בפתיחות על עצמו. באותו רגע הוא לא דמיין ואולי גם לא באמת רצה להיות דובר דרמטי של הקהילה.
אבל במקביל הוא פגש את ינאי פרישר, ואהבתם הגדולה והפומבית, שהפכה אותם לאמיר וינאי פרישר גוטמן, גם הבהירה לו סופית שהוא רוצה וצריך להילחם על השיוויון שלו כהומו. החתונה שלהם, ב-2009, היתה החתונה הגאה הראשונה בישראל של זוג מפורסם. זה היה אירוע יפה ומעצים, וגילה אלמגור שחיתנה אותם, נשאה דברים שנגעו לכל לב. ארבע שנים אחר כך הם הביאו לעולם את בנם רוי, אחרי תהליך פונדקאות יקר בהודו.
בשלב הזה אמיר פרישר גוטמן כבר היה איש אחר לגמרי. במאי עם קריירה מבטיחה, והומו גאה שמתפוצץ על זה שמפלים אותו. כשמשתתף ב"אח הגדול VIP" הוא דיבר באריכות על עצמו, על הקהילה שלו, ועל הזכויות שמגיעות לו כאזרח. בעצרת אחרי הרצח בבר נוער, בכיכר רבין, הוא דרש לעלות ולשיר. ביחד עם אוהד חיטמן, הוא ביצע שני שירים, תוך שהוא שר ובוכה.
כך שלפרק האחרון בחייו, כאדם שצריך להילחם בסרטן מסתורי, ואז להחלים מטעות רפואית איומה, הוא כבר הגיע בשל לגמרי למאבקים. מאבקים לא מתוכננים. לא במקרה אחד הראיונות האחרונים שלו, היה סביב שערוריית האימוץ. בחדשות ערוץ 2 ראו אותו מתעצבן, כמו שמעולם לא ראו אותו בטלוויזיה. הוא ממש צעק מול המסך. ואני בספק אם שבוע לפני כן הוא בכלל האמין שהוא יהפוך לפנים של המאבק באימוץ הגאה. גם אז זה לא באמת היה מתוכנן. החיים, שוב, הובילו אותו לשם.
פגשתי את אמיר לא מעט פעמים. נדמה לי שאת הראיון הרציני הראשון שלו בטלוויזיה, הוא נתן במסגרת התכנית שהנחיתי "המעגל הקטן" בשנת 1997. אני גם זוכר שיחות לפני יציאת האלבום השני שלו, שבהן הסביר מדוע הוא רוצה לצאת מהארון דווקא עם יציאת האלבום. הפעם אחרונה היתה בעצרת ביום חמישי האחרון. הוא הגיע כשידו המושטת קדימה, מחזיקה מצלמה לצורך צילומי העונה הבאה של "מחוברים". הוא נראה בריא, בטוח ומבסוט. ינאי שהחזיק באותם רגעים את ידו של בנם, חייך כרגיל את חיוכו המקסים. לאורך כל האירוע הוא עמד לא רחוק ממני, בין כל המפגינים, נהנה מאהבת הקהל.
שום דבר בעצרת העוצמתית, לא הכין אותי למה שקרה מאז. אין מילים כמובן שיתארו את הדרמה המטורפת הזאת. מסיבת חגיגות החזרה לחיים, שהפכו לסצנת טביעה הרואית. אבל יש משהו סימבולי בכך שאמיר פרישר גוטמן מת בזמן שניסה להציל ילדה. זה עצוב ובלתי נתפס. וזה הופך אותו בדיעבד לדמות אחרת לגמרי. האיש שהחל את דרכו עם העמדות פופיות לשירים, מת כשהוא מציל באופן סימבולי ילדה. גם כדי להוכיח שהוא הורה ואדם טוב וכשיר, כמו כל אחד אחר.
ואולי כדאי גם ברגע הזה לזכור שנותר שם מאחור בן זוג אוהב, עם ילד קטן וחמוד שאיבד את אביו, ולהרעיף עליהם אהבה, חום ותחושת ביטחון. ולהגיד להם שיקירם היה גיבור. יהי זכרו ברוך.