עם כל הכבוד לסופרבול עצמו, אירוע שמצליח לרגש מיליוני אמריקאים מסביב לעולם, עבורנו הישראלים (וגם עבור חצי מכדור הארץ) מרבית העניין באירוע המתוקשר מתנקז כל כולו למופע המחצית. בשנה שעברה היו אלה ג'יי לו ושאקירה שהרימו מופע בלתי נשכח - והשנה הוחלט לתת את הכבוד לכוכב הכי גדול של 2020.
אנחנו מדברים כמובן על דה וויקנד, הזמר הקנדי המצליח שכבר בגיל 17 עזב את ביתו (אז עוד עם השם אייבל מקונן טספיי), והלילה הגשים את החלום של כל נער מתבגר שגדל בצד ההוא של העולם. אז אחרי שנשארנו ערים כל הלילה רק בשבילו - אנחנו יכולים להגיד הבוקר בעיניים אדומות שזה לגמרי היה שווה את זה.
ההופעה ההיסטורית של דה וויקנד מגיעה כזכור לאחר ההתעלמות הרועמת של אקדמיית המוזיקה מהישגיו בשנה האחרונה, ולכן זה כלל לא מפתיע שהשיר הראשון שהוא בחר לשיר היה "Starboy" שכולל את השורה הכה ברורה: "Look what you've done I'm a motherfuckin' starboy" ("תראו מה עשיתם, אני פאקינג ילד כוכב" בתרגום חופשי). אין לנו ספק שחברי האקדמיה שכאמור התעלמו ממנו לחלוטין לקראת טקס פרסי הגראמי הקרוב לא ממש אהבו את הביקורת המרומזת.
ההופעה, שמגיעה לאחר שנה בה הזמר הקפיד לטפח בלי סוף את עלילת האלבום After Hours, כללה את כל הלהיטים המופלאים מהקטלוג המרשים שלו: ממקהלת אופרה ששרה את "Call Out My Name" בפתיחה, דרך להיט הפריצה הגדול שלו "Can't Feel My Face" ועד ל-"Save Your Tears" מהאלבום "Blinding Lights".
לסיום ההופעה, דה וויקנד בחר לבצע מעבר מהשיר "House of Balloons" שהופיע במיקסטייפ הראשון שלו ישירות אל הלהיט הכי גדול שלו ושיר השנה של מאקו, "Blinding Lights" - ובכך למעשה הדגיש לכל מי שפספס בטעות את גודל המעמד: זמר שבתחילת 2016 עוד היה אנונימי ולחלוטין והגיע תוך חמש שנים בלבד אל פסגת שאיפותיו של כל אמן מתחיל.
עוד לפני השואו הגדול דובר לא מעט על ההשקעה הכספית במופע שיצאה ישירות מכיסו של דה וויקנד (7 מיליון דולרים מיינד יו), ועל כך שאנשיו הרימו עוד ועוד את רף הציפיות כשהבטיחו שייעשו הכל בשביל להתאים את ההופעה לרוח תקופת הקורונה. וכך היה: למעלה מ-100 (שהרגישו כמו עשרת אלפים) רקדנים כיכבו על כר הדשא, אורות מסנוורים (כיאה ללהיט השנה) ריצדו מכל מקום לצד מקהלה עצומה, במות יצירתיות ועוד לא מעט הפתעות.
כמעט עד לסוף ההופעה דה וויקנד הקפיד להישאר תחת הדמות החבושה שטיפח כל השנה, אבל ככל שהתקרב לסוף המופע הוא הרשה לעצמו להתפזר מעט - עד שבסיומו הרים מבט אל השמיים. לרגע נראה היה שאין בעולם קורונה, גראמי או מיליוני צופים שבוהים בו, אלא רק את אייבל טספי בן ה-17 שבדיוק עזב את בית הוריו והגשים את החלום הכי גדול שלו.
