מכירים את התקופה הכחולה של פיקאסו? כל הכבוד. כעת נתקדם לזרם אמנותי חשוב אחר: התקופה האדומה של בריטני. אם זה לא אומר לכם כלום, זה או כי אתם חלק משלושת האנשים הבודדים בעולם שלא התמסרו לחלוטין לעיסוק בחייה ותלאותיה של נסיכת הפופ הכלואה, או, וזה כבר יותר סביר, שצרכתם את הסיפור באופן מסודר באתרי החדשות והרכילות בסרטי דוקו ובפודקאסטים.
אם התמקדתם בעיקר באלה, כנראה שלא צללתם עמוק מספיק למים העכורים של זירת ההתרחשות המרכזית, המסרבת להתפענח, החותרת תחת כל קטגוריה נרטיבית והודפת כל ניסיון לחלץ ממנה קצה של ראיה קוהרנטית, המקבילה האינטרנטית של "יוליסס": חשבון האינסטגרם של בריטני ספירס, אותו היא מחקה ממש אתמול.
התקופה האדומה המדוברת היא דרך אפקטיבית להבין שאין שום דרך להבין כלום. RED, החלו פתאום בחודש מרץ האחרון לזעוק הקפשנים בפוסטים שלה. זה התחיל מתמונת קלוזאפ של ציפורניים אדומות על שפתיים אדומות בוהקות. "אדום", כתבה בריט והוסיפה שלושה אימוג'י של שפתיים. הפוסט החידתי בלבל את העוקבים שמיהרו להתקבץ כמו יונים רעבות סביב פירור הלחם המסתורי הזה.
"זה טיזר לשיר חדש", הסיקו כמה מהם בהתרגשות, אבל הרוב פנו מיד לסימבוליזם היסטרי: "אדום זה מקרה חירום!"; "חבר'ה, זה קוד לסכנה!"; "היא מנסה להזהיר אותנו!". עוקבת אחת התחננה לבסוף בקול שבור ונואש שממש אפשר היה לשמוע מבעד למילים: "בבקשה, שמישהו יגיד לי מה זה אומר". דמיינו איך היא הרגישה כשלמחרת עלתה תמונה נוספת עם הכיתוב "אדום", הפעם של מקרר.
מקרר. אדום, אם תהיתם. למעשה, אחד המקררים הראשונים שעולים כשמחפשים "מקרר אדום" בגוגל. התמונה הבאה הייתה קצת פחות אקראית, אבל רק הלחיצה עוד יותר את העוקבים: בריטני עצמה, לבושה תחרה שחורה, עיניה הרדופות מביטות בנו מעל כפפות אדומות. החתלתול המציץ מתוך מגירה אדומה שהגיע אחריה כבר ממש לא עזר לאף אחד.
שם נגמר הרצף, אבל באינסטגרם של בריטני המשיכו מאז לצוץ מדי פעם תמונות סטוק של חפצים אדומים, לצד כיתוב שמציין את הצבע שלהם בגאווה השמורה רק לפעוטות שלומדים להצביע על דברים. אז מה בעצם קרה שם? מה היה המסר? ובכן, המשוררת שמחה להסביר בעצמה בדיוק למה התכוונה: "בכנות? פשוט חשבתי שזה מגניב", נדרשה בריטני לשאלה הרת הגורל באחד הסרטונים שהעלתה. "זה היה אדום, וזה פשוט היה ממש מגניב".
מוסר ההשכל המתבקש מהמשל הקטן הזה, מעבר להערכה המחודשת של מגניבות הצבע האדום והתזכורת המרעננת לאופציה של היעדר מסר סמוי וסאבטקסט - הוא שבריטני ספירס, בכל זאת, איך אומרים, לא לגמרי איתנו. זו כמובן לא אמירה מקורית, חדשה או אפילו רגישה במיוחד - אבל עדיין ראוי להתעכב ולשהות רגע בתוך ההבנה הזאת.
בריטני ספירס לא איתנו, במובן שהיא לא עושה דרופים של טיזרים לסינגלים. היא לא איתנו, הציבור שדובר את השפה הזאת ויודע שזה ממש מוזר להעלות תמונות אקראיות של חפצים מהאינטרנט לחשבון האינסטגרם שלך כשאת אישה מאוד מפורסמת. היא לא ממש איתנו כשהיא מתנדנדת מול מוט הסלפי או מעלה תמונה מזווית אחורית מול המראה וכותבת "הנה התחת שלי!!!", כי זה לא שהיא תומכת נלהבת בתנועת הבאדי-פוזיטיב, כנראה גם לא כי היא "חוגגת את החופש שלה": זה כי הוא התחת שלה, והוא מגניב.
נאמר זאת כך: אולי כדאי למצוא מילה אחרת לתאר בה את מה שהולך ב"חתונמי", כי המילה קרינג' ממש אמורה לעבוד פול-טיים רק בתיאור מה שהלך בפיד של בריט. היו שם ממים שאפילו אבא שלכם היה מהסס לשתף, ציטוטי השראה שאפילו קלואי קרדשיאן לא הייתה מוצאת בהם השראה, סרטוני מתיחות בהפקת ובהשתתפות אלמונים, קינוחים שמישהו אחר הכין וצילם, תמונות עבר מכמירות לב, ולהשלמת אפקט הקרייזי ליידי - המון חתולים (כלומר, שוב, תמונות של חתולים אנונימיים מרחבי הרשת).
כל אלה, כמובן, נראו כמו מופת של בריאות נפשית ליד סרטוני הריקודים. מסתמן שאין מה לעשות איתה - היא רק רוצה לגרש מתוכה את כל השדים באמצעות טקס אובססיבי של מחול מודרני כל כך משונה עד שהוא עלול לגרום לאוהד נהרין לנוע באי נוחות. ואם חשבתם שאפקט תאונת הדרכים שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה מגיע לשיא עם טלטולי הגפיים האלה - הלוואי שיכולנו להפנות אתכם לדקה ו-28 השניות המופלאות בהן כל מה שבריטני עושה זה להיכנס ולצאת מהפריים בחיוך מקריפ.
פעילי תנועת "שחררו את בריטני" - שהתחילה כהתארגנות כמעט איזוטרית והיום מונה, תיאורטית, את כל מי שלא מתנגד לקונספט של זכויות אדם - זכו לנשום לרווחה לראשונה לפני כמה שבועות כשאביה ג'יימי הודיע כי הוא נסוג מחוזה האפוטרופסות שהעניק לו שליטה מלאה בחייה של בתו, אחרי שבית המשפט פסק כי יש להותיר את ההסכם על כנו. בשורה מרגשת אף יותר הגיעה רק לפני יומיים, כשבריטני סוף-סוף השתמשה באינסטגרם שלה כמו אישה נורמטיבית והודיעה בו על אירוסי לבן הזוג סם אסגרי בפוסט שהוא המקבילה הספירסית לגזירת חוגר, ומשמעותו "משוחררת, משוחררת, משוחררת".
הסיפור של בריטני בארץ התלאות שהיא תעשיית הפופ הוא סיפור שיש בו הכל. טרגדיה יוונית וקלישאה הוליוודית. הנסיקה ההיסטורית, ההתרסקות האפית, ועכשיו השחרור - הקליימקס, הקתרזיס. מיותר לציין שכולנו מאחלים לה חופש, אושר ובעיקר שלווה, אבל אולי כדאי להבין שלטובת כל אלה, גם אנחנו - הקהל, דמות המשנה ההפכפכה שבלעדיה אין כאן עלילה - צריכים לשחרר את בריטני.
על פי כל מה שניתן להסיק מהנתונים האינסטגרמיים ז"ל, עדיין מדובר באישה שסגורה בין קירות הבית והנפש שלה. אם היא אכן עומדת לצאת בצעדי ריקוד עליזים אל העולם שבחוץ, העולם שבחוץ חייב לזכור שזה לא יכול להיות הקאמבק המרגש שאנחנו מאחלים לה (אבל בעצם לעצמנו).
אנחנו לא אמורים לאחל לבריטני לחזור לקרוע את במות העולם, להשיק מותג ביוטי ולהפוך לסנסציית טיקטוק, אלא פשוט לחזור למציאות חיים נורמטיבית ככל האפשר, להחלים ולהשיב לעצמה איזו שלוות נפש. גם כי היא לא ממש איתנו, אבל בעיקר כי היא לא שלנו. נראה שגם היא עצמה מתחילה להסתכל להבנה הזאת בעיניים עמוסות עיפרון שחור. מחיקת החשבון, סגירת שערי מוזיאון הביזאר והטרלול, היא צעד סימבולי ומשמעותי בכיוון, גם אם הוא גוזל מאיתנו את ההצצה המענגת-מסויטת אל עולמה המשונה.