10. סטטיק ובן אל תבורי – Kawaii
אחת מהמטרות העיקריות של סטטיק ובן אל (ביחד עם המפיק ג'ורדי) היא להמציא את עצמם מחדש בכל שיר. מה שהתחיל בחדשנות ונועזות לאט-לאט הופך לעייפות ומיצוי המיץ. מבלי להיכנס לכל ענייני הניכוס והשטחת אלמנטים תרבותיים לפלקט סטריאוטיפי, עולם הדימויים היפני, גם בקליפ וגם בטקסט, מרגיש כאילו נבחר בעצימת עיניים מתוך גלובוס מסתובב. די להעיף מבט קצר בהיפ הופ העכשווי בכדי לראות מדוע הצמד בחר ביפן כלוקיישן החדש שלהם – אנימה, דרגון בול זי וקונג פו הם עולם מטאפורות אהוב על ראפרים כיום, רק שהצמד לא הצליח להעניק שום ערך מוסף לבחירה הזאת. גם השיר עצמו מנסה להעביר תחושה "יפנית" עם קטעי הראפ המהירים של סטטיק, אבל במקום ליצור דיסוננס מעניין אל מול הקטעים של בן אל, היפים בסך הכל, שמזכירים שמדובר בזמר מוכשר - התחושה היא שהיה בעיקר רצון ליצור איזה דרופ שיהיה להיט במסיבות, וגם הוא לא עובד כל כך. בסוף אנחנו נשארים עם מיש-מש שנערות הרג'וקו היפניות היו כנראה מעדיפות להשאיר בבית.
9. Enrique Iglesias ft. Pitbull – Move to Miami
לשמוע על שיר חדש של אנריקה עם פיטבול, ועוד כזה על מיאמי, לא בדיוק מעורר רגשות חזקים מדי. בכל זאת, מה כבר אפשר לצפות מהאנשים שברור איך השירים שלהם ישמעו עוד לפני התו הראשון. אז התו הראשון לא מפתיע, ביט לטיני בחיזוק היפ הופ, גם לא התו השני בו אנריקה שר על מישהי שגורמת לו להרגיש כמו שיכור, ממש שיכור ולא מיין, רק שאיפשהו אחרי הפזמון מגיע קטע אינסטרומנטלי שמשנה את כל המשחק. הקטע הזה שחוזר על עצמו כמובן במהלך השיר לא רק שהופך אותו למעניין אלא גם לכזה שלא יבאס אותנו לשמוע אותו בפעם האלף ברדיו או במסיבת בריכה, מה שיקרה בלי קשר.
8. Nicki Minaj – Chun-Li
לא רק לסטטיק ובן אל יש אובססיה לאסתטיקה האסייתית. גם ניקי מינאז' התלבשה במיטב הקלישאות היפניות לכבוד דמותה החדשה – צ'ון לי. גיימרים יזהו במיידי את השם כדמות הנשית הראשונה של סטריט פייטר, ממנה מינאז' שואבת השראה ומנסה להראות לכולם מי עדיין המלכה, כשם האלבום החדש. למרות שהשיר במסורת ההאדרה העצמית שכבר די התרגלנו אליה, ניקי היא באמת עדיי אחתן מהראפריות (גם מהראפרים) היותר חריפות בשטח.
7. Jungle – Happy Man
מעשה שגרה של ימינו הוא להוציא שני שירים במקביל ושהקהל יבחר. אז מאמינים שבחרנו היטב להרכב הגרוב הבריטי. למרות האווירה הפאנקית של ג'אנגל תמיד היה איזה מרכיב אפל במוזיקה שלהם, מרכיב שמודגש בשיר החדש. השיר שעוסק במרדף אחרי האושר, שאנחנו כל הזמן מנסים לקנות אותו, מרחיק את החלום באמצעות ערפל שמכסה את השיר, כרוצה לומר שהאושר הוא בסך הכל חזיון תעתועים.
6. Florence + The Machine – Hunger
אחד מהציטוטים האהובים על מבוגרים נרגנים הוא "הולך ופוחת הדור". פלורנס וולש אומרת בדיוק את ההיפך בשיר ראשון מתוך אלבום עתידי – אני מעריצה את הצעירים של היום שרוצים לשנות דברים. אבל היא גם מקנאה בהם – האלמותיות שביופי שלהם, איך שהיא בגילם הייתה נבוכה והם חופשיים. הפאתוס הקבוע שלה מקבל מינון נמוך יותר, מה שמקרב אותה קצת אל הקרקע, ויוצר תחושת הזדהות חזקה יותר עם החוויה שלה.
5. Jess Glynne – I’ll Be There
באמתחתה של ג'ס גלין יש כמות להיטים שלא היתה מביישת גם מוזיקאים עם קריירה של עשור. גם בלי להיות פרסונה סלבריטאית, מאז פריצתה ב-2014 היא לא מפסיקה לספק להיט אחר להיט. השיר החדש, סינגל ראשון מתוך אלבום שני, ממשיך את הקונספט של אמנות כתיבת שירים מוצלחים. אין שום דבר חתרני או מפתיע, ואולי זה בדיוק הסוד.
4. LSD (Labrinth, Sia, Diplo) – Genius
אחרי שהעולם קיבל את כל גיבורי העל בסרט אחד, הגיע הזמן שגם חובבי המוזיקה יקבלו איזה נוקמים משלהם. למשימה הזאת התגבש פרויקט קוסמופוליטי חדש שמאחד את המיטב הכוחות שהעולם דובר האנגלית יכול לספק – לברינת' הבריטי, סיה האוסטרלית ודיפלו האמריקאי. והתוצאה היא המוזרות הכי טובה שיש. הביט החצי קאריבי-חצי היפ הופ משתלב עם ההפקה הבארוקית-אייטיז שנשמעת לגיטימית כעטיפה למלודיה עמוסת הוקים. LSD הם הסופרגרופ הכי לא צפוי והכי מרענן לקיץ הקרוב.
3. Céline Dion – Ashes
כל סרט אקשן צריך שיר נושא דרמטי. אפילו סרטי אקשן-קומדיה כמו דדפול. השיר ביחד עם הקליפ נעים על הציר של רצינות תהומית מול מודעות אליה, ככה שנוצרת מערבולת של בדיחה ובכי. החל משם השיר שמרפרר לסרט הנוקמים החדש (ג'וש ברולין משחק גם שם וגם בדדפול), דרך הריקוד של כפיל דדפול על עקבים ועד לסיום בו סלין מתעצבנת על דדפול שמבקש ממנה לא להיות מושלמת כל כך, הכל פה כל כך מטא שזה מתחבר לאווירת הסרט שמשתמש באותם טריקים. מתברר שגם בלדה של סלין דיון יכולות להיות מצחיקה.
2. Christina Aguilera – Accelerate
הטרגדיה של כריסטינה אגילרה היא שמבינים אותה רק בדיעבד. האלבום Stripped למשל שספג ביקורות רעות בזמן אמת, נהפך למדריך לכל זמרת פופ מתחילה. גם השיר החדש לא מובן אחרי שמיעה אחת, וגם לא חמש. איפשהו בפעם העשירית הכאוס המוחלט, בין ההיפ הופ השבטי, סינת' האייטיז, וארנ'בי ניינטיז, מתגבש לקטע נועז שמותח הכי רחוק שאפשר את גבולות הפופ. כריסטינה תחגוג בקרוב 20 שנות קריירה, די זקנה במונחים של עולם המוזיקה, וכמו שאין יותר מדי שירים רגילים ברפרטואר שלה, כנראה שגם אין לה רצון או צורך בכאלה. הקליפ גורם לתחושת אי נוחות קלה (הרגשה נורמלית בהתחשב ביוצרת) עם הדימויים המאוד מיניים. רק שלכריסטינה לא אכפת, אתם קוראים לזה למשוך תשומת לב, היא מתייחסת לזה בתור חופש.
1. Childish Gambino – This Is America
קשה לצייר קו ישר בין דונלד גלובר של קומיוניטי לבין צ'יילדיש גאמבינו של This is America. הראשון הוא המצחיקן המודע להכל, והאחרון הוא נביא הזעם שרוצה להעיר את אמריקה בכאפה מצלצלת. את השיר החדש אי אפשר לנתק מהקליפ, רק באמצעותו אפשר להבין את המסר של השיר – כיצד התרבות השחורה מהווה כיסוי עיניים נוח לזוועות שמתרחשות בקהילה עצמה. המעבר החד בין הפזמון השמח לבתים הקודרים מתבטא בהעמדת חבורת הרקדנים במרכז הקליפ כשברקע מתרחשים מעשי אלימות, וביחד עם הסאונדים של ראפרים כמו יאנג ת'אג וקואבו נותן תחושה של מלחמה. בשני רגעים בלבד האלימות חודרת אל מרכז המסך - הראשון שבהם מרפרר אל ג'ים קרואו שהיה דימוי לעגני לבדרן השחור בזמן העבדות וגם לאחריה, והשני אל הטבח בככנסיה בצ'ארלסטון ב-2030, וגם הם מתרחשים מאוד מהר, מסמלים אצבע מאשימה אל אמריקה לתהות כיצד היא עוברת לסדר היום. This is America הוא מהרגעים הנדירים בהם מוזיקאי מצליח לא רק להפוך לדיבור השבועי, אלא גם להביא יצירה מכוננת ואיקונית שמצליחה לעורר סערה אמיתית.
בונוס:
Anne-Marie – 2002
בשבוע שבו גיל ססובר הופך נוסטלגיה לדבר הכי מדכא שיש, אן-מארי מראה איך עושים את זה בחינניות עם קליפ שמרפרר, בין השאר, לקליפים המיתולוגיים של בריטני ספירס (Baby One More Time), אן-סינק (Bye Bye Bye), נלי (Ride Wit Me) וג'יי-זי (99 Problems).