בפסטיבל גלסטונברי האחרון ליזו פצחה בנאום בו הפצירה בקהל לעמוד מול המראה לאחר שיחזרו הביתה ולהגיד: "אני אוהב/ת אותך, את/ה יפה, ואת/ה יכול/ה לעשות כל דבר". קצת לאחר מכן המצלמה תופסת מישהי בשורה הראשונה עם דמעות. הרבה מעבר לעליית מדרגה במעמדה כמוזיקאית ואישיות פופולרית, ליזו הפכה השנה לסוג של גיבורת על שהכוח שלה הוא עצם נוכחותה.

מליסה ויויאן ג'פרסון לא פרצה משום מקום. מי שלימים תהפוך לליזו סיימה קודם את לימודי המוזיקה הקלאסית באוניברסיטת יוסטון, עברה למיניאפוליס ואז החלה לפלס את דרכה בתעשיית המוזיקה. לאורך הדרך היו לא מעט רגעים של כמעט – אלבום הבכורה שלה התקבל באהבה עצומה בקרב המבקרים ואחד משיריו השתרבב לפסקול הסדרה "בנות". היא שובצה באופן קבוע ברשימות "הדבר הבא", הייתה לבת החסות של פרינס ואפילו הופיעה בתכנית הלילה של דייויד לטרמן. לאחר מכן הגיע האלבום השני, ואיתו "My Skin". השיר נוצר בעקבות ראיון שעסק ביחסים המורכבים שלה עם הגוף והמסע לעבר אהבה עצמית, ובדיעבד אפשר לסמן אותו כשלב הראשון בהפיכתה של ליזו למי שהיא היום.

ליזו היא חלק מאלה שהנראות החיצונית שלהם מקיימת דואליות פרדוקסלית. מצד אחד הנראות שלה בולטת – עורה שחור וגופה גדול. מהצד האחר אותה נראות שאי אפשר לפספס הפכה אותה לשקופה, אחת שאין טעם לשים לב אליה. עולם המיינסטרים לא היה אדיב לאורך ההיסטוריה כלפי אנשים שלא נכנסו לתבניות שנקבעו מראש על פי אידיאלים לא מובנים. יש כמובן את לורן היל ומיסי אליוט בהיפ הופ, אדל באמצע הדרך ומייגן טריינור שהייתה לדקה וחצי פרסומת מסטיק ל"יש לי המון חברים בכל מיני צבעים וגדלים". כולן פילסו את הדרך לליזו, אבל אף אחת מהן לא התמודדה מול אריאנה גרנדה, ריהאנה ושות'. 

בשביל להתחרות מול הגדולות היא הייתה צריכה עוד משהו – את התמיכה של חברת תקליטים גדולה. אז נכנסו לתמונה אטלנטיק וריקי ריד שאחראי ללהיטים הגדולים של ג'ייסון דרולו, וליזו הוציאה את ההמנון הראשון שלה "Good As Hell". לא עוד שיר היפ הופ אינדי שמנסה איכשהו לפלס את דרכו, אלא ליין פסנתר, חצוצרות ואווירת גוספל שמכריזים "הגעתי". זה הכיוון העיקרי מאז – גדול וחיובי.

גישת ה"תאהבי את עצמך" לא היתה יכולה להתקיים בחלל ריק. במסגרת השיח הציבורי סביב פוליטיקת הזהויות שהתרחש בעשור האחרון התעצם הפירוק של מודל היופי והתגברה ההבנה שייצוג הוא עניין חשוב. בזכות שחקניות כמו מליסה מקארת'י, כריסטינה הנדריקס, לינה דנהאם וכריסי מץ, עולם הקולנוע והטלוויזיה גילה שנשים בגזרות אחרות מדקיקה לא חייבות לגלם רק את החברה הטובה המצחיקה. אשלי גרהאם הגדירה מחדש מה זה להיות "דוגמנית למידות גדולות" והגיעה עד לשער גיליון בגדי הים של הספורטס אילוסטרייטד, וברבי פריירה עוררה דיבור ברשת כאשר הצטלמה לקמפיין של הלבשה תחתונה ללא ריטוש וגילמה השנה את הדמות הכי חזקה ב"אופוריה". עולם המוזיקה חיכה למעשה למישהי כמו ליזו שתנהיג את הצד המוזיקלי של מהפכת ה-EffYourBeautyStandards. מישהי שלא רק לופתת את החיים במלואם אלא מספקת מודל חיקוי חיובי לכל מי שמרגישה לא ראויה.

בעוד חלקים מהדיון נגרר למחוזות של שנאת הנשים הרזות, ליזו מכירה דווקא בפריבילגיה שמתגלמת בגודלה. בראיון עם טרי גרוס השתיים דנו על עטיפת האלבום החדש שלה בו היא מופיעה בערום. גרוס מחמיאה ואומרת שמדובר בהצהרה חשובה לנשים כי היא שוברת את תבנית אידיאל היופי, ליזו לעומת זאת מגיבה "כן, אבל את אומרת את זה רק כי אני שמנה? אני מרגישה כאילו לנשים קטנות יותר לא ניתנות ההזדמנויות להיות בגישת גוף חיובית כי אנחנו מותנים להאמין שנשים משתמשות בגופן למטרת המבט הגברי. אני חושבת שאם אני הייתי רזה יותר, אנשים לא היו מסתכלים עלי באותה גישה של – וואו, איזו אמיצה".

סוד הקסם של ליזו הוא לא המוחצנות, אלא הגישה הקלילה להכל. למשל סשה החליל. ליזו, חלילנית קלאסית, העניקה לחליל שלה חיים משל עצמו בעמוד אינסטגרם נפרד והיא שולפת אותו בכל הזדמנות בשביל להראות מי המלכה האמיתית, זה כמובן תוך כדי טוורקינג. גם בהופעות היא אף פעם לא מורידה קצב ולא משנה אם מדובר במחווה ל"נזירות בלוז 2" בטקס פרסי הקולנוע של MTV או תלבושת הכלה בליל כלולותיה בטקס פרסי ה-BET השנתי, היא תמיד מלווה בחבורת הרקדניות The Big Grrrls ולא מסתייגת מהקו ההצהרתי שיש מקום לכל אחת. וכל מי שחשב שמדובר בתפאורה, הצצה קטנה להופעה ב-NPR בו זו רק היא מאחורי שולחן קטן עם חבורת נגנים יגלה כי הכריזמה נשפכת בטונות גם במצב נטורל.  

להיט הפריצה הגדול "Juice" הגדיר את המהות המוזיקלית שלה כמיקס של ז'אנרים ששואף להגיע לכמה שיותר אנשים מבלי לאבד את הערך הטקסטואלי. לתוך שלוש דקות היא הכניסה את כל העולמות שליוו אותה עד כה – פאנק גיטרות של פרינס, היפ הופ עצמאי ופופ רטרו, להביא את המאזין למצב שהוא ירגיש טוב.

שניה לפני סיום העשור אפשר להגיד שלא היה מדובר בעשר שנים שהגבירו את רמות הדופמין לחובבי המוזיקה. ההיפ הופ נשאב לאימו, הפופ התכנס בתוך עצמו וגם ברגעיו המרימים הזיל דמעה, והדאנס השתטח על גבי מקצב טרופי כאילו המצב הקיומי הוא להיות בסוטול. ליזו היא השעון המעורר שכולנו היינו צריכים. לא רק שהיא הורידה את כל הפילטרים שתפקדו בעיקר כעננה למציאות, היא ניערה את הרדיו עם צבעים בוהקים וצלילים שלא פוחדים לעשות מסיבה. מהתו הראשון עד האחרון של האלבום "Cuz I Love You", אין רגע אחד משעמם. גם בבלדות היא שרה מעומק הקרביים, לא מעזה לרגע להיות הזמרת הרגישה והעדינה. עם האלבום היא מסיטה את הפופ מהדכדוך ונכנסת לתפקיד מורת הדרך בתופים וחלילים.

זהו לא סיכום כי לא מדובר בנקודת שיא. לא של ליזו ולא של המהפכה שהיא מובילה מבלי להתכוון. היא נקודה דוחפת בתהליך מחזורי והכרחי בו המודל החיצוני משתנה. אבל איזה כיף שהשינוי בא תוך כדי ריקוד.