המוזיקה הלטינית גנבה השנה את הפוקוס והשאירה את שאר האירועים המוזיקליים הרחק מאחור, אבל בכל זאת היה קשה לפספס ש-2017 הייתה גם השנה שסימנה באופן רשמי את הסוף של וואן דיירקשן. אם עד לפני כמה חודשים חלק מהחברים עוד הדגישו בפני המעריצים שהם בקשרים טובים ואפילו מתכננים איחוד עתידי, הפירוק הסופי של הלהקה ותחילת העבודה על קריירות סולו גרמו להם לקחת מרחק אחד מהשני ואפילו להודות בפני התקשורת שזה צעד שהיה צריך לקרות לפני זמן רב.
להקות הבנים/בנות עשו קאמבק ענק בעשור האחרון, הרבה בזכות הקמת הרכבים מהונדסים במסגרת תכניות מציאות מוזיקליות, בין היתר פיפת' הרמוני, ליטל מיקס וכמובן - וואן דיירקשן. הפקת אקס פקטור הבריטית שילבה את חמשת הבנים, שלא בטוח שהיו עוברים את השלבים המוקדמים של התכנית כאמני סולו, והציבה אותם ככלי מאסיבי אחד שהתחרה בהצלחה בג'סטין ביבר שמעבר לאוקיינוס. מגיל צעיר מאוד הם שיתפו פעולה תחת דרישות של מנהלים ומפיקים מוזיקליים ועבדו לפי תבנית ברורה שלא נתנה להם הרבה מקום לביטוי עצמי. זה עבד פחות או יותר עד תחילת השינוי המוזיקלי שעבר על המתחרה ג'סטין ביבר ב-2015. אז הסינתטיות של הלהקה התחילה להיחשף בפני הקהל, שראה פתאום שזה יכול להיראות גם אחרת.
את סופה של להקת הבנים המצליחה של העשור היה אפשר לראות באופק עוד בפרישתו של זאיין מאליק במרץ 2015, אבל עד השנה שעברה הארבעה הנותרים עוד עשו ניסיונות להוכיח שהם יכולים להסתדר בלעדיו ולהחזיק את המפעל פתוח. הם שמרו על קשר הדוק, עבדו ביחד, הקליטו חומרים חדשים, הופיעו בלי סוף, ובעיקר - הקשיבו למנהלים שלהם. אבל ההצלחה המטאורית של זאיין עם אלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שעברה, במקביל לכישלון האלבום שהוציאה הלהקה בלעדיו, הבהירו שזה נגמר. כל אחד מחברי הלהקה התחיל לעבוד במרץ על אלבומים שיסללו עבורם קריירות סולו מתחרות לזו של מאליק, שכבר זכה לכינוי "הג'סטין טימברלייק של וואן די".
אחרי שבתקופת וואן דיירקשן לא התאפשר להם להשפיע על הקו המוזיקלי, בעולם הקריירות העצמאיות החברים לשעבר יכלו סוף סוף להיות שותפים ביצירה ולהטביע בה חותם. לחלק מהם זה הלך די טוב: הארי סטיילס (שבעיניי רבים נחשב לחבר הבולט ביותר בלהקה) נטש את עולם הפופ, אימץ תדמית של רוקר שכותב את השירים של עצמו והוציא אלבום שזכה לשבחים מצד המבקרים. נייל הורן פנה לעולם הקאנטרי ונחשף לקהל חדש שקיבל אותו בברכה. ליאם פיין הגשים את החלום והפך לכוכב פופ בפני עצמו (ולאחד שלא רק המעריצים השרופים מצליחים לזהות) בזכות הלהיט "Strip That Down". היחיד שלא מצא את מקומו עדיין הוא לואי טומלינסון, שהמשיך להסתתר מאחורי אמנים אחרים בשיתופי פעולה בינוניים למדי.
במקביל לעשייה של הארבעה, זאיין ניסה לשחזר את הצלחת האלבום הראשון עם דואטים כמו "I Don't Wanna Live Forever" עם טיילור סוויפט ו-"Dusk Till Dawn" עם סיה, אבל לא הצליח הפעם לעמוד ברף הגבוה שהציב לעצמו בשנה שעברה.
במסגרת התחרות המחריפה בין החמישה, ובניסיון לקדם את הסינגלים שלהם בראיונות שונים, הם כבר לא היססו לפגוע בשמה הטוב של הלהקה. בין האמירות הקשות על התנהלות הלהקה ניתן היה למצוא משפטים כמו: "לא הייתי במקום טוב. הייתי מזייף חיוך, עולה לבמה ושר את השירים", "לפעמים זה הרגיש לי כמו תחפושת. אנשים לא ראו מה עובר עליי", "אני חושב שרציתי ללכת הביתה כבר מההתחלה" ו"היינו מקליטים 50 פעם עד שזה הושטח לגרסה פופית וגנרית לחלוטין".
השאלה הגדולה, שעוד מוקדם לענות עליה, היא מי מבין החמישה יצליח לשרוד את תקופת המעבר הזאת ולהפוך לכוכב ענק בפני עצמו לאורך זמן, והאם בכלל יהיה אחד כזה. אין ספק שנכון לעכשיו זאיין מוביל במירוץ, אבל בשנה האחרונה ליאם והארי נשפו בעורפו וצמצמו את הפער. נייל לא מתקרב להצלחה הבינלאומית של השלושה, ולואי שדבק בסיימון קאוול והיה לאחרון שיצא מוואן דיירקשן מדשדש הרחק מאחור. המאבק שהבנים מנהלים על תואר "הביונסה של הלהקה" שומר עליהם עירניים ומונע מהם להיות שאננים ולהיעלם. רק בעוד כמה שנים נוכל לדעת בוודאות האם יצליחו להשאיר חותם על תעשיית המוזיקה כאמני סולו, או שהשלם אכן היה גדול מסכום חלקיו.