עומר אדם

עומר אדם היה בעשור הזה קול של דור; דור ה״וואי לי״. הקהל הצעיר היה צמא לכוכב צ׳ארמר ואנושי, עם להיטים כיפיים וקלילים, שירי אהבה חצופים והופעות שמצטלמות טוב לסטורי. מעל הכל, עומר אדם הוא מכונת להיטים. יש לו ולאנשיו יכולת בחירת שירים שיהפכו בקלות להמנונים. תחשבו על הסיסמאות שיצאו מ״מהפכה של שמחה״, ״תל אביב״, ״בניתי עלייך״, ״מודה אני״, ״שני משוגעים״, ״נמס ממך״ ועוד רשימה באורך באמת לא הגיוני.

חשוב להזכיר שעומר אדם התחיל את העשור הזה בתור נער שנזרק מכוכב נולד, אבל הוא סיים אותו כאימפריה שאין לה תחרות. רשימת ההישגים שלו במצעדים שנתיים (ובמצעדי העשור) היא אמנם מרשימה - אבל היא כלום לעומת הקלות המטורפת בה הוא מוכר כרטיסים להופעות. נוקיה, אצטדיון סמי עופר, פארק הירקון. עוד לא נולד החלל שיכול להכיל את כל מי שרוצה להגיע. הוא פיצח את קהל היעד שמספיק מבוגר כדי לשלם על כרטיס, אבל מספיק צעיר כדי באמת לצאת מהבית. זה כמעט בלתי נתפס, וזה גם מה ששם אותו בליגה משלו, הרחק מכל אמן אחר בישראל. 

הפופ החדש והרגאטון

הנה, הגענו לסוף העשור הנוכחי, 5 שנים לאחר שסטטיק ובן אל פרצו לחיינו ו-18 שנה לאחר שנועה קירל נולדה. אפשר כבר להכריז: בזכות האנשים האלה וחבריהם, הפופ הישראלי הומצא מחדש. מיקס מוזיקלי קליל שנעשה מקצת היפ הופ, קצת רגאטון וקצת מזרחית, על ידי צעירים עם אמביציה ואומץ שלא נראו כאן שנים. 

את המוזיקה הזו הרדיו לא ניגן בהתחלה, הביקורות לא אהדו וגם ההורים הזדעזעו מהטקסטים השטחיים - אבל מי צריך את כל אלה כשיש את יוטיוב? הילדים והנוער התאהבו במוזיקה הקאצ׳ית והקליפים המהפנטים והמליכו אותם דרך הרשת. בהתחלה כולם חשבו שמדובר בלא יותר מקוריוז, אבל היום אי אפשר לפקפק ברוח המרעננת שהם הביאו למוזיקה הישראלית. ואם אתם בכל זאת מתעקשים לפקפק, רק תסתכלו על מאות מיליוני צפיות ביוטיוב, הכוח הפרסומי הענק, הליהוקים לפריים טיים וההשמעות המאסיביות בכל תחנות הרדיו. הם כבר הוכיחו את שלהם. 

היפ הופ אישי

אם הפופ הישראלי כבש את הנוער המיינסטרימי, אז ההיפ הופ החדש כבש את הנוער האלטרנטיבי. אלה שכועסים על מערכת החינוך, שנשבר להם הלב בגלל אהבה ראשונה, בעלי אנרגיה מרדנית שבעבר הייתה מאוד מזוהה עם אמני רוק כמו נירוונה ואביב גפן. היום יש להם את נצ׳י נצ׳ (רביד פלוטניק) וטונה. השמות החדשים של ההיפ הופ הישראלי הביאו לז׳אנר רוח חדשה והוסיפו טקסטים אישיים ורגישים, לצד משחקי האגו המסורתיים. נצ׳י מצד אחד הוא ״מלך הראפ של המזרח התיכון״ ומצד שני ״כל הזמן הזה הייתי לבד״. קנדריק למאר פינת אהוד בנאי. בועטים ישר ללב, עם דמעות בעיניים.

סינגר סונגרייטרים שרים אמצע הדרך 

עם כל הכבוד לאנרגיות הגבוהות ולקצב שנכנסו חזק בעשור הזה, אנחנו מסיימים אותו בעיקר באמצע הדרך. מה שהתחיל בעשור הקודם עם החיבוק הגלגלצי לאמנים כמו עידן רייכל ושולי רנד המשיך לרשימה בלתי נגמרת של גברים רגישים עם גיטרה אקוסטית, באווירת מוזיקת עולם קלה. עם סלסולים קטנים או בלי, עם כיפה או בלי, שירי אהבה או אהבה לאלוקים. מוכנים? עידן עמדי, עידן חביב, בניה ברבי, נתן גושן, ישי ריבו, חנן בן ארי, לירן דנינו, יונתן רזאל ועוד רבים אחרים. 

מצד אחד הטרנד הזה הניב כמה שירים יפהפיים, שלא תלויים בזמן ובמקום, וכנראה שיהיו רלוונטים מעתה ועד אדון עולם. אלה בחלקם באמת שירי רדיו מצוינים עם מנה גדושה של רגש ומוזיקליות רגועה שלא מפריעה לאף אחד ולפעמים גם מרגשת. אבל מצד שני הז׳אנר הזה מאוד מאוד גברי. כשזה מגיע לטרנד הדתי, עניין שירת הנשים סותר הלכתית את האפשרות, ולכן נרקיס היא תופעה נדירה. אם זו סתם מוזיקת עולם עדינה, למה פחות או יותר רק יובל דיין שם? האם בנות לא יודעות את ארבעת האקורדים והסלסול הקל שכולם שרים? אין לזה תשובה אחת או הסבר ברור, נשאר רק לקוות שבעשור הבא הז׳אנר הזה יקבל בוסט של זמרות חדשות, או שלפחות יתפוס קצת פחות מקום.

שירים של זמרות ב-20 הגדולים במצעדים השנתיים



מפיקים מאחורי הקלעים שעוברים לפרונט

סביר להניח שאם בעשור הקודם הייתם שואלים אנשים ברחוב מה תפקידו של המפיק המוזיקלי הם לא היו יודעים. סביר להניח שגם היום הרבה מהם לא יידעו, אבל הם בהחלט יתנו לכם כמה שמות. ג׳ורדי, דולי ופן, גיל ויין, סתיו בגר וטליסמן, למשל, לא מסתפקים בשמם ברשימת הקרדיטים הארוכה אלא דורשים לגמרי להיות בפרונט, גם אם לא שרו בעצמם אפילו מילה אחת בשיר. 

הסיבה למגמה הזו מאוד ברורה - בעשור הזה מפיקי הדאנס בעולם למדו לקדם את שמם טוב טוב. דיוויד גואטה, קלווין האריס, אביצ׳י - את הלהיטים שלהם אתם בטוח מכירים אבל את קולם לא ממש. הם למדו שחתימת המפיק חשובה בדיוק כמו השירה של הזמר/ת, אפילו אם זו ריהאנה, נניח. תוסיפו לזה את תרבות הפרויקטים שצמחה פה, כמו עידן רייכל ועילי בוטנר (שיצרו מוזיקה תחת שמם, עם זמרים אורחים), והנה - גם בישראל מבולבלים למה מציגים שיר כדואט (או טריו) אבל יש בו רק זמר אחד. 

EDM מזרחי 

לתנועה העולמית שהובילו דייויד גואטה ואביצ׳י הייתה עוד השפעה ישירה על המוזיקה הישראלית, והיא ההשתלטות המוחלטת על המוזיקה המזרחית. כן, כבר בעבר הדאנס העולמי נתן אותותיו בשירים של שרית חדד וקובי פרץ, אבל בעשור הזה היינו צריכים להרים, כמאמר השיר, ״ידיים למעלה גבוה חזק״.

קצב מהיר הרבה יותר, ביטים קופצניים, ״עליות״, כל מה ששלט במיינסטרים האלקטרוני בעולם טפטף לפה. זה התחיל עם שירים כמו ״מי שמאמין״, ״תגידו לה״, ו״יותר מדי שנים״ והמשיך בניצוחו של דורון מדלי, האיש והלהיטים הענקיים, האחראי העיקרי על ההצלחה המטורפת של עומר אדם בתחילת הדרך. השירים שכתב משלבים את כל הז׳אנרים בעולם עם מזרחית, ויוצרים מנה גדושה של הרמות. כל הרחבות החרוכות יעידו - המהפכה לחלוטין הושלמה.

סיפור בהמשכים

זה אמנם היה רק לרגע בזמן, אבל זוכרים שכל השירים במוזיקה המזרחית היו בנויים כתסריט? סיפור עם דמויות, לוקיישנים ותפאורה? ״דרך השלום״ שכתב אבי אוחיון לפאר טסי היה להיט כל כך גדול, שגרם לכל זמרי המזרחית לבקש מהיוצרים ״תעשו לי כזה בדיוק״. ואז הגיעו ״שישי בצהריים״ (א. גולן), ״טיסה 5235״ (מ. פרץ), ״אז הלכתי״ (ע. אדם) ועוד הרבה מאוד סיפורים. מהר מאוד התפרסמה הפרודיה של דדי דדון, ״מתוקה מהחיים״, שגרמה להכל להישמע קצת מטופש. חכו לעיבודים הקולנועיים, הם עוד יגיעו מתישהו.

פארודיות 

דדי דדון לא היה היחיד שהצליח בכל הקשור לפארודיות - דודו פארוק, שפיטה, ערוץ הכיבוד - כולם דמויות מגוכחות שנכנסו לחיינו בעשור הזה. יכול להיות שבעידן הפוליקלי קורקט אנשים צריכים להתחבא מאחורי דמויות כדי לא לצנזר את עצמם, או שדווקא השוק הרווי דורש דמויות מוגזמות כדי לבלוט אבל בכל מקרה - הדמויות האלה לפעמים הצליחו להאפיל על הז׳אנר שעליו צחקו. דודו פארוק היה ויראלי יותר מכל שאר חבריו לז׳אנר הטראפ, ערוץ הכיבוד נתנו פייט לרגאטון הישראלי, שפיטה הגיעה רחוק ב״כוכב הבא״ ודדי דדון, כאמור, קבר את כל מספרי הסיפורים. העניין הוא שרוב הבדיחות מגיעות מתישהו למיצוי, ולכן הם דרושים להמציא את עצמם מחדש, או שיעלמו כמו שבאו. 

גרוב עולמי 

ריף כהן, לירון עמרם, ימן בלוז, A-Wa, בלקן ביט בוקס, רבע לאפריקה - מוזיקלית זה קצת לא פייר לשים את כולם באותה שורה, אבל אכן יש להם מחנה משותף - הם עושים סוג של מוזיקת עולם. מערבבים לחנים, שפות וכלים מארצות אחרות - צרפת, תימן, בולגריה, מרוקו, עם טאצ׳ מאוד ישראלי. בראי הזמן הז׳אנר הזה לא ייצר יותר מדי להיטים, אבל אלה בהחלט שירים כיפיים שיכלו לצאת רק מישראל המעורבת דרך יוצרים מוכשרים שחזרו לחקור את השורשים. 

עלייתו של הטראנס הישראלי

הרחק הרחק מהרדיו אבל קרוב מאוד לרוב החתונות בישראל, ישנה ממלכה ענקית של טראנס ישראלי. היא יושבת שם שנים, עוד מימי אסטרל ואינפקטד, אבל בעשור הזה היא נכבשה מחדש. ויני ויצ׳י, אייס ונטורה, קפטן הוק, בלאסטויז, אפגרייד ועוד לא מעט שמות הובילו את הטראנס המקומי לשיאים חדשים, כמו הופעות בפסטיבלים הכי חמים באירופה או כניסה לרשימת 100 הדיג׳ייז הטובים בעולם של DJMAG.

הדור החדש של הטראנס הישראלי ממשיך את הקו המוכר של הטראנס הפסיכדלי והפרוגרסיבי, אבל הוא עדכן גרסה. האמנים האלה הוציאו את אלמנט ה״נצחונות״ והוסיפו קולות שבטיים, שכבות על שכבות של סאונדים חדשים. עושה רושם שבניגוד לטכנו, הטרנד הזה לעולם לא יחלוף.