בעולם המטורף הזה שלנו יש כל כך הרבה רעשים שנכנסים אחד לתוך השני ואיכשהו יוצרים איזו מנגינה שהתרגלנו לאהוב לשמוע.
הכל מאוד מהיר ובווליום מאוד חזק. יש כל הזמן לאן להגיע, בפיזי ובאידאל, הרגל לא יורדת מהגז וכל הזמן המבט פונה החוצה - לראות איך תופסים אותי ולקבל אישור מהחברה, לעמוד בתכתיבים ההזויים שהיא (אנחנו) יצרה.
ופתאום מגיע שקט. שקט כזה שלא הכרתי מימי, ושלא משאיר מקום לשום דבר אחר מלבדו.
ונכון, יש גם את הפחד, ואני ככלל משתדלת להכניס כמה שפחות מתוכו אלי הביתה. אני לא רואה חדשות, ולא כי זה לא מעניין אותי - אלא כי קשה לי. אף פעם לא הצטיינתי ביכולת גבוהה להכיל כאב או סבל. בטח שלא לאומי, ועל אחת כמה וכמה כשהוא הופך לעולמי.
אז אני דואגת להתעדכן בעקיפין, ובו זמנית למלא את עצמי באמונה פנימית כזאת שהכל עוד יסתדר בעזרת השם ולטובה. מתרכזת בלמצוא נקודות אור בתוך המצב העגום ולאסוף אותן קרוב יחד שיאירו לי כשחשוך - כי וואלה, חשוך. יש אנשים שאיבדנו בדרך, יש עסקים שנסגרים, ויש הרבה אנשים מפוחדים.
אבל ליד כל זה, יש גם הרבה דברים יפים שעליהם אני בוחרת לדבר. יש משפט שאני מאוד אוהבת שאומר "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם".
התקופה הזאת כאילו הזדמנה לי משמיים כדי שאוכל לבדוק מה אני באמת אוהבת ועד כמה זה לא תלוי בדבר. האהבה שלי למוזיקה עצומה, זה עולם שמרתק ומקיף אותי. אבל מה קורה כשאין קהל? כשלא שומעים כפיים? כשאין למי לשיר?
אני כותבת עכשיו כל כך הרבה. כמו מדברת איתכם רק בלעדיכם. ובין הדברים שהכי ממלאים אותי עכשיו זה לדמיין את המפגש הראשון איתכם אחרי המצב, כאילו קיבלנו הזדמנות להתחדש בקשר שלנו. להחזיק יותר חזק.
ואני, שאולי לקחתי קצת כמובן מאליו את העלייה לבמה, את ההופעות והאדרנלין - מקבלת שיעור מאוד גדול עכשיו. אני תמיד אומרת תודה, אבל לפעמים התודה שלי היא חסרה, וכשמשהו נלקח ממך, את מבינה כמה גדול היה המקום שהוא תפס.
אני מרגישה שנשלחה אלינו הזדמנות לכייל, לפרק ולהרכיב מחדש את כל העמדות שלנו בחיים, ואם לא דברים חדשים מאיקאה - אז לפחות את זה. הרי מי היה יוצא לחופש כזה ארוך על דעת עצמו?
עוד דבר שמשמח אותי בימים האלה הוא הביחד. גם כשמבאס, אנחנו טובים בלהיות ביחד. תמיד יש את הצדיקים האלה שמרימים פרויקטים התנדבותיים ומדליקים את כולם להשתתף; את זה שעושה הנחה, את זאת שכותבת בדיחות, ופתאום הכל מתגמש ומתגמד לנוכח המציאות העל זמנית הזאת.
פתאום אני קולטת עד כמה אנחנו נקודה. פסיק בזמן. אני כל כך רוצה שהמצב הזה יסתיים, אבל יותר מהכל אני רוצה לצאת ממנו אחרת - לצאת ממנו גרסה יותר טובה של עצמי.