אתמול פרסם עמית סלונים כאן ב-mako טור עם כותרת מזעזעת: "אני עדיין שונא מוזיקה מזרחית". מה שעניין אותי באותו טור הוא לאו דווקא התוכן, כמו אותו משפט גזעני, אותו אני מפרש כמשפט נאצה המופנה כלפי כלל המזרחים. בין השורות של סלונים מרגישים בכמויות השנאה והארס המופנות אל הקהל המזרחי. התסכול שלו מביא אותו לחשיפת רגשות קיצוניים מצידו, המעידים על גזענות לשמה, ועם זה יש לי בעיה. כי כשדעות על מוזיקה מתערבבות עם שנאה לקהל היעד - זה כבר דורש טיפול דחוף.
אפשר לא לאהוב סגנון מוזיקלי וזה דבר הגיוני כי על טעם וריח אין מה להתווכח, אבל להשקיע מאמץ בשנאה? ושליחת ארס? זה כבר עניין אישי. אני מציע לכותב עמית סלונים ללכת לסדנאות לשיפור האני העצמי שלו, ואולי הוא יצליח לסלוח לעצמו.
"לפי אבירי הרוק, אם זה לא רוק - זה לא חכם, לא שנון, רדוד"
b.jpg "משה פרץ הופעה 15 (צילום: אלירן אביטל)")
אני כותב ב mako על מוזיקה ים-תיכונית, אבל בלב שלם אני יכול לומר שאני לא שונא שום ז'אנר מוזיקלי. גם כלפי רוק ישראלי מעולם לא חשתי שנאה. אבל יש תחושה אחרת שכן הרגשתי, והיא חוסר סימפטיה לרוק הישראלי בגלל ההתנהלות האליטיסטית שלו. בגלל שלפי אבירי הרוק, אם זה לא רוק ישראלי אז זה לא חכם, זה לא שנון, זה רדוד. אבל לעולם לא חשתי שנאה. כי את הרוק הישראלי הטהור אני דווקא אוהב. ויסכים איתי גם קהל היעד המזרחי לגבי משינה, הקספרים, נקמת הטרקטור, כוורת, תיסלם, סינרגיה ואחרים, שלא סתם אהובים על קהלים מגוונים.
בישראל של 2010 יש צורך בקצת יותר שמחת חיים, כי אנחנו לא רוצים להיות כל היום עצובים, ודי לנו מכאב. למה אני צריך לשמוע על בעיות של אחרים, ועוד ברדיו? מי שלא משלב היום שמחה במוזיקה שלו עלול למצוא את עצמו מחוץ למשחק. גם להקות הרוק המצוינות שהזכרתי עשו זאת, ברובן. אולי קצת שמחת חיים זה מה שישנה את האווירה המלנכולית שבא תקוע היום הרוק הישראלי. תאמין לי, אדון סלונים, תבדוק ותראה שכאשר משלבים קורטוב של הומור - גם אריק ברמן מצליח להתנגן בניידים של "שלופים", וזה לא חלום, שמעתי באוזני.
"לתמיר גל היו מאה אלף הורדות בסלולר לפני האח הגדול"
אסור לשכוח שישראל מושפעת מאמריקה, ואי אפשר להיות מושפעים ולקבל רק את "הטוב" - כלומר, לדבריך - את הרוק הישראלי, שמושפע מהאמריקאים (והבריטים). גם בארה"ב התחוללה מהפכה מוזיקלית ותרבותית. מי נשיא ארה"ב אתה זוכר? בשנים האחרונות כל השחורים מהשכונות קוטפים את פרסי ה"גראמי" ויתר פרסי המוזיקה אחד אחרי השני ונשים לבנות "רד נקיות" מה"ווייט טראש" מפזזות ומנענעות לצלילי פיפטי סנט וחבריו. זה לא משפיע? תאמין לי שמשפיע.
וזה לא הכל. אתה מאשים, עמית סלונים, את התקשורת בחגיגת הסלסולים.זו טעות. ראשית הדרך של כל אמן מזרחי לא מתחילה מהתקשורת, אלא מעבודה מרובת שנים של צבירת קהל ממועדון למועדון, מאירוע לאירוע, מספינה לספינה, ממלון למלון, מאלבום לאלבום, ולזה התקשורת אינה קשורה. במקרה שלנו, "המזרחיים", התקשורת תמיד מתעוררת אחרי שאלפים ממלאים את היכל התרבות, קיסריה ונוקיה. כבר התרגלנו לתופעה שבתקשורת יכולים להציג אמן מזרחי בתור אנונימי כאשר יש לו 100 אלף איש שמורידים את השירים שלו בסלולר, כמו שקרה, למשל, עם תמיר גל. כאילו עד לאותה כתבה בחדשות, או אזכור ב"אח הגדול", אף אחד לא ידע מי הוא.
"זה לא התקשורת, העם מצביע ברגליים"
ספרת את התחנות שמשמיעות מוסיקה מזרחית, עמית סלונים?חוץ מדידי הררי וירון אילן שעושים עבודת קודש כבר שנים, ואליקו שהצטרף בשנים האחרונות, המספר זעום. שלא לדבר על גלגל"צ. ההמולה שאתה מרגיש סביב המוזיקה הים תיכונית, עמית סלונים, בכלל לא קשורה לתקשורת - היא קשורה לעם, שמצטט את השירים, שרוצה לשמוח ומצביע ברגליים. אם הייתה תמיכה אמיתית של התקשורת – אפילו ראש הממשלה היה מופיע עם קלידן ודרבוקיסט.
אבל לשיא השפל הגעת, עמית סלונים, כשהעזת להזכיר את שמו של המלך זהר ארגוב ז"ל. אז קיבלתי את החותמת שאתה באמת לא מבין מהחיים שלך, וכל מה שיצא ממך היא שנאה על רקע עדתי בלבד. אני ממליץ לך בחום להאזין לאלבומים של זהר ארגוב ז"ל, שם תוכל למצוא קלאסיקה ישראלית אמיתית.