זה היה שבוע רע לגיטריסטים. גארי מור מת ביום ראשון במלון בספרד, כשבילה עם אישה שזהותה לא ידועה - הכי רוק'נרול. גם יצחק קלפטר, אחד מגיבורי הגיטרה המעטים שלנו, אושפז במצב קשה בגלל סיבוך של דלקת ריאות - הכי תהיה בריא. אם הייתי נגן גיטרה בטח הייתי נורא נלחץ מזה, אבל אני לא. כשהייתי ילד מאוד רציתי להיות גיטריסט, ברור שרציתי. פרט לאלה שהיו טובים בספורט, כל הבנים בשכונה רצו לנגן, ולכולנו הייתה רק דרך אחת לעשות את זה: ללמוד.
קיבלתי גיטרה קלאסית, קצת סדוקה בחיבורים, מאחד הדודים שלי. "אם תהיה רציני, נקנה לך גיטרה חדשה", הבטיחו לי בבית. מדי שבוע הייתי נגרר איתה אל המורה, שהייתה מושיבה אותי על שרפרף קשוח במה שהיה פעם חדר ארונות, כף רגלי השמאלית מונחת על קובית עץ ומולי עמוד תווים. אחרי חצי שנה של נזיפות במבטא רוסי כבד, כבר שלטתי באקורדים של "אל המעיין". למרות כל הניסיונות והמאמצים שלי, לא הצלחתי להבין את הקשר בין שלל שירי הרועים הספרדיים שפרטתי ברגש לבין מה שרציתי לנגן באמת: שירים של כוורת וסולואים של קלפטר.
קונצרט סוף השנה התקיים באולם הספורט של בית הספר. גילוי נאות: המורה הפרטית לגיטרה השלימה הכנסה בתפקיד המורה למוזיקה ביסודי. התנגשויות אתיות לא היו חריגות במוסד ההוא - המורה לספורט, שהקפיד במיוחד על תלבושת אחידה, היה גם בעליה של החנות היחידה ביקום בה ניתן היה להשיג את התלבושת הזו. בתום מחיאות הכפיים החלטתי שזהו, אני את "ערב של שושנים" לא מנגן יותר בחיים. הגיטרה נעלמה לאחת הפינות בבית שבהן שמרנו זבל יקר שלא נעים לזרוק, ואני עברתי מהצד שמנסה לנגן לצד שקונה תקליטים בדמי הכיס שלו ושומע אותם על מה שנחשב לאיי-פוד של הסבנטיז: מערכת ניידת של פיליפס עם רמקול אחד, לא מאוד איכותי, בחזית.
כל מה שאני צריך זה גישה
כמה שנים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבית ספר חדש, ונודע לי שמתארגנת להקה להופעה במסיבת פורים. היות ואף אחד בסביבה לא זכה לשמוע את הביצוע העקום שלי ללהיט העבר של משה דור ויוסף הדר, החלטתי, למרות שהייתי די חלוד, להגיש את מועמדותי להרכב. לפחות חמישה גיטריסטים זריזי אצבעות חיכו בחדר המוזיקה לתורם. כל אחד מהם שלט בפתיחה של Stairway To Heaven כאילו היה ג'ימי פייג' בכבודו ועצמו. חוץ ממני.
כשהגיע תורי חלפתי על פני הגיטרות וניגשתי בשיא הביטחון לזו שהייתה מונחת בפינה. היו לה צוואר ארוך ורק ארבעה מיתרים, כך שנראה היה לי שלא תהיה בעיה להשתלט עליה. "אה, אתה בסיסט?" אורו עיניו של המארגן. "התקבלת". "מעולה", חגגתי במוחי את הכתרתי לסיד ווישס של בית הספר,"כל מה שאני צריך זה גישה. ממילא אף אחד לא יקשיב למה שאני מנגן".
אוי, כמה שמיהרתי לשמוח. בחזרה הראשונה התברר לי שהלהקה עומדת לבצע את Parisienne Walkways, של גארי מור, או כמו שקראו לו "מדרכות פריז", קטע שלא שמעתי בחיים עד לאותו רגע. הגיטריסט המוביל שלט כמו מלך בכל צליל, ניואנס ומניירה, המתופף שמר על קצב סביר ואני ניסיתי לרדוף אחריהם ולייצר נוכחות, בלי שהיה לי מושג מה אני באמת עושה. יכולתי לצאת מזה די בקלות אלמלא שלושת הצלילים היורדים האלה, שמובילים לתחילת הקטע, וללא הרגע הקשה מכולם, זה שמגיע אחרי שהגיטרה גומרת סיבוב אחד. כל הכלים משתתקים והאחריות לשלושת הצלילים הללו מוטלת במלואה על כתפי הבסיסט, שזה אני.
גול בין הרגליים
אין לי מושג עד כמה גדולה חרדתו של השוער בבעיטת 11, מימיי לא עמדתי בשער. אבל באותה מסיבת פורים, כמה שניות לפני סוף הסיבוב הראשון של הגיטרה, אני חושב שהרגשתי משהו דומה למה שמרגיש מי שגורל הקבוצה, המשחק והמחזור כולו תלויים ביכולת שלו בשנייה אחת קריטית. שלושה צלילים בסדר יורד, בלי שום גיבוי, וכולם מקשיבים רק לי. אפילו אלוהי הגישה לא יכולים היו לסייע לי באותו רגע. עלינו לבמה, מחיאות כפיים, הגיטרה סיימה סיבוב, המתופף סימן התחלה של תיבה ואני לא יכולתי להפיק אפילו התחלה של גיהוק. הפחד שיתק אותי. חטפתי גול שטותי בין הרגליים.
לשמחתי, חוץ משאר הנגנים אף אחד לא ממש שם לב לאסון. הבחורות הסתפקו בזה שהייתי שם עם גיטרה ואני ראיתי בכך סיבה טובה להמשיך ולנגן, אז המשכתי. טעיתי אין ספור פעמים מאז, בחזרות, באולפנים ועל במות. בזכות הרגע הזה, בסוף הסיבוב הראשון של "מדרכות פריז", אני לא מפחד יותר מטעויות, והן בטח לא יגרמו לי לעצור. תודה לך על זה, גארי מור, נוח בשלום על משכבך.
וקלפטר, תהיה לנו בריא, הא?