לפני כמה חודשים נכנעתי ונכנסתי לטיק טוק. אני רק בת 32, אבל מעולם לא רציתי להרגיש מבוגרת או להכיר בעובדה הזו, ולהיכנס לטיק טוק זה בדיוק מה שגורם לך להרגיש זקנה בגיל הזה. גם לראות את הקמטוטים הקטנים דרך מיקרוסקופ נותן את אותו אפקט מלחיץ, וגם לצפות בריקוד האחרון של ג'ורדן, פיפן וכל החבר'ה האלה ולהבין שככה הם נראים היום - אבל אנחנו זוכרים היטב איך הם נראו בזמן אמת.

הזמן שעבר עלינו והזמן שעבר על כוכבי השיקגו בולס הוא אותו זמן, וגם אם הם מיליונרים וספורטאי על, הם הזדקנו. אנחנו הזדקנו. וזה ממש אחלה להזדקן, כן? יש לנו משכורת, אישיות וביטחון שבגיל 16 היה אפשר רק לחלום עליו. אבל צריך להודות בזה שהזמן עובר והמחשבה שלנו משתנה. כן, גם אם זה לא נעים, המחשבה שלנו מזדקנת גם היא.

נכנסתי לטיקטוק כאמור. ראיתי שם אתגר כזה בו המצולם עומד בחדר עם בגדים רגילים ועושה תנועות של גיטרה דימיונית לצלילי שיר כלשהו. הביט מתחלף ולפתע הבחור מופיע עם לוק נוצץ בסלואו מושן. האתגר הזה הפך מהר מאוד לוויראלי בטירוף עם מיליוני סרטונים כאלה מרחבי העולם.

מה שהיה מרתק בכל הסיפור הזה הוא הסאונד שבהם הם השתמשו. ההתחלה היא הגיטרות המפורסמות של "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה. אולי אחת מקלאסיקות הרוק הכי גדולות בכל הזמנים ובטח שהגדולה ביותר של שנות ה-90. שיר שתואר לא פעם ככזה שהגדיר דור שלם. ואז, ברגע שקורט קוביין היה אמור להתחיל לשיר - זה הפך לטראנס פסיכדלי מטורלל. כן כן, אותה יצירת מופת ש"אסור לגעת בה" נחרבה באין מפריע. אני בטוחה שהרוב הגדול של הצעירים שהשתמשו בסאונד הזה לא ידעו מאיזה שיר הגיעו אותן גיטרות, ובטח שלא ידעו על מעמדו המיתולוגי. הקטע הזה הומצא עכשיו מבחינתם. אין מקור, תרקדו.

 

השבוע גם יצא סינגל הבכורה של אלה לי להב, בוגרת העונה האחרונה של "הכוכב הבא", בה ממוצע גילאי הפיינליסטים היה לדעתי שמונה וחצי. קוראים לשיר שלה "זוט עני" (שיר מעולה אגב, רק חבל שמועתק מלהיט קיי פופ). כן, שגיאות הכתיב הן במקור, והאמת שמדובר בסלנג אינטרנטי שהתחיל לפני כמה שנים בפייסבוק והוא לא ממש המצאה שלה.

אבל בכל זאת, חייבים לדבר על זה שיש סלנג אינטרנטי ויש להנכיח את זה באמנות הגבוהה - מוזיקה, שבה, "אסור לגעת" וכל שגיאה מכוונת שכזו היא לא פחות מהרסנית. רז ישראלי מ"ישראל היום" כתב אחרי שהשיר יצא  ש"שמו מעורר סלידה" ו"השיר מתחרה על תואר גיבוב המילים האווילי בהיסטוריה". דודי פטימר כתב על זה במעריב ש"זוט עני הוא עוול ענק לעברית… זה מוריד את קדושת השפה לרמה אחרת״.

הפחד והבעתה הזכירה לי עוד דיונים מהחודש האחרון לגבי הדור הצעיר - אחד בהקשר של נועה קירל והפרסומת ליס, עליה אנשים כעסו כי היא העזה להשתמש ביצירת המופת, הנוקבת והטראגית "שיער", וזו של מחאת המכנסונים, שמתנגדיה טענו שבית הספר זה מקום ש"צריך לכבד". עכשיו בואו נצרף את כל הטענות למסמך שנאה מול מפלצת הנוער האיומה שבאה לחרב את כל מה שבנינו פה - מוזיקה, תרבות, שפה וחינוך. אתם יכולים לקרוא לה "שמים X על דור ה-Z". 

האמת היא שזה מאוד הגיוני שדור ה-X, בני ה-40-50, יזדעזעו מאוד מהדוגמאות האלה. הם הרי המציאו את החלוקה בין גבוה לנמוך, בין טראש לבין מה שהם קוראים "יצירות מופת שאסור לגעת בהן". קורט קוביין הוא הדובר של הדור שלהם, ו"שיער" יצא כשהם נולדו והם שומרים עליו מכל משמר. להם לא היה סלנג אינטרנטי מפגר כי לא היה להם אינטרנט בילדות ואם הם אוהבים משהו טראשי הם קוראים לו "גילטי פלז׳ר", כי אתה לא יכול ליהנות ממוצר פופ טוב בלי רגשות אשמה.

אבל אצל דור ה-Y, בני ה-25-40, שכבת הגיל שלי, זה כבר היה אחרת. המצאנו את ״פ33ה״ ו-״חחחחחחח״, עשינו רמיקסים לדרדסים, קראנו למכנסונים ״דפוקותי״ והלכנו איתם לבית ספר. אלילת נעורינו הייתה בריטני ספירס ואהבנו פופ בלי להתנצל. אבל, וזה חתיכת אבל, הזיקנה שלנו הגיעה ואיתה השכחה. בדיוק כמו שקורין גדעון כתבה שמעולם לא לבשה מכנסונים ומחשופים לבית הספר והאינטרנט דאג לשלוף לה תמונות מהתיכון שמוכיחות אחרת.

אז למרות שקל לחלקנו לצקצק על "זוט עני" בגלל השם, ולהגיד שטיק טוק הורס את הנוער, אולי תנסו להיזכר בילדות שלנו, רוויית ההורמונים והטמטום. זה בכל זאת לא היה כ-ז-ה מזמן. או בקיצור: יש לנו את הפריווילגיה ליהנות מזה או להצטרף לזועפים. אני בחרתי ליהנות, כי לזעוף עושה קמטים, וכאמור בגיל 32 אני כבר רואה אותם.