ממש לא רציתי להתייחס לטקאשי סיקסניין. בין גל הטראפרים עם קעקועי הפנים והשיער הצבעוני, שאני די אוהב בסך הכל, טקאשי הוא המיץ המוזיקלי של הזבל, קריקטורה של קריקטורה. מילא אם המוזיקה הייתה טובה, אבל אוסף הקלישאות שהוא מייצג לא מצליחות לעניין מוזיקלית, גם אם האנרגיה שלו לא רעה בסך הכל.
הבעיה היא שסיקסניין מצליח. ממש מצליח. כל כך מצליח עד שהוא הצליח לצבור הישג שאף ראפר לא צלח לפניו – להלשין למשטרה ולצאת מזה (לפחות מבחינת הקריירה) בשלום.
בספר החוקים הלא כתובים של ההיפ הופ, הלשנה היא אחד מהחטאים הגדולים ביותר שניתן לעשות. בתרבות שבה צמד המילים "סטריט קרד" מתפקד כמעט כמטבע מסחר של כבוד, התואר מלשין הוא פשיטת רגל מוחלטת.
המלשינים מוקעים, מאויימים ובמקרים מסוימים אפילו משלמים בחייהם. ראפרים שהואשמו בעבר בהלשנות מיהרו להכחיש נמרצות, כי הם ידעו שהודאה בשיתוף פעולה עם הרשויות משמעותה סוף הקריירה שלהם.
אבל טקאשי, שהיה אמור להישלח לפחות ל-47 שנים בכלא על מעורבותו בפעילות כנופיית הניין טריי בולד'ז, הלשין על חבריו לשעבר וקיבל רק שנתיים בפנים. אין יותר מלשין מזה.
השבוע, עם עזרה קטנה מבהלת הקורונה, סיקסניין שוחרר למעצר בית והשיק שיר חדש, "Gobba", ששבר כמעט מיידית את שיא מספרי הצפיות ביוטיוב לקליפ היפ הופ ליום בו עלה (43 מיליון צפיות, אם תהיתם). הוא גם הספיק לשבור את שיא הצפיות בלייב באינסטגרם עם 2 מיליון איש שצפו בו מרקד לצלילי השיר "Bad Boys" (שמזוהה עם התוכנית "שוטרים"), מנופף בשעון יוקרה מוגזם ומתרץ את החלטתו לשתף פעולה עם הרשויות ולהלשין על חברי הכנופיה שרובם עדיין בכלא.
גם עם שחרורו מהכלא, טקאשי עשה את הדבר היחיד שהוא טב בו, שזה להטריל את ההייטרז, ובמקרה של ראפר מלשין, מדובר על לא מעט הייטרים. בשנה שעברה, למשל, הראפר YG שיחרר קליפ מצמית לשיר עם השם הדי ברור "Stop Snitchin", שעלב בכל המלשינים, ועל אף שלא ציין את סיקסניין בפרט, הוא כיוון אותו כ"דיס" לעברו (בהופעת הבכורה של השיר הוקרנה תמונתו של טקאשי על מסך ענק).
השיר לא מתוחכם מדי, אבל הקליפ דימה את המלשינים למשטרה לאותם עבדים פחדנים שהלשינו לבעלי העבדים על חבריהם שהצליחו לברוח. עבור אפרו-אמריקאים, זו השוואה חמורה, בערך כמו לתאר יהודי כמשת"פ של הנאצים.
השנאה למלשינים לא מייחדת את התרבות האפרו-אמריקאית (מספיק להיזכר בגלגולה המודרני של הברכה "למינים ולמלשינים אל תהי תקווה"), אבל היא גם מובנת לחלוטין. מבחינתם, מלשין בוגד בקהילה שממנה הוא הגיע ומוכר את אנשיה לאותו ממשל חוק שגם ככה מדכא אותם בכל יום.
הם לא בוטחים בממשלה, לא בוטחים במשטרה ויש להם את כל הסיבות לא לבטוח במערכת שנגועה באופן היסטורי בגזענות. הראפר הפוליטי אימורטל טקניק סיכם זאת היטב בריאיון משנת 2006 למגזין XXL, שם אמר שאם שוטרים רוצים שבני מיעוטים ילשינו על פשעים של חבריהם, אולי כדאי השוטרים עצמם ילשינו על אלימות וגזענות משטרתית לפני. זו חתיכת נקודה טובה.
התפיסה הזו הובילה לקמפיין של ממש שפשט בקרב קהילת ההיפ הופ בראשית המילניום תחת הסלוגן הפשוט "Stop Snitchin" (עכשיו אתם יודעים מאיפה YG מצא את השם לשיר) שמגובה במגוון ראפרים שהביעו תמיכה בקוד הרחוב הזה לאורך השנים; מליל' וויין (עם השיר "Snitch"), דרך ג'יי זי ("A Week Ago") אייס קיוב (שגם הלך על "Stop Snitchin") ועד למלך האנדרגראונד אם.אף דום ("Rap Snitch Knishes").
בתגובת הנגד נוצרו קמפיינים הפוכים, שמעודדים אחריות קהילתית מתוך הבנה שאם אף אחד לא מלשין, אף פשע לא ייעצר. עכשיו אתם יודעים למה טופאק נורה באמצע הרחוב הכי עמוס בלאס וגאס ואף אחד לא הצליח למצוא את הרוצח? בדיוק בגלל זה.
אז איך בעצם הצליח דווקא הראפר צעצוע הזה עם השיער בצבעי הקשת הקעקוע המכוער של 69 על הפרצוף לדלג מעל למשוכה הזו? הכל קשור לשינוי הדמוגרפי של קהל ההיפ הופ בעידן הרשתות החברתיות. המיליונים שסיקס ניין מביא לצפות בקליפים שלו הם לא אנשים שבאו מתוך הז'אנר, מכירים ומבינים לעומק את קוד הרחוב הזה, את הנסיבות שבהן נוצר או ההיגיון שמאחוריו, אלא אנשים שההלשנה הכי רצינית שהיו צריכים לעשות זה לספר לאמא שג'ושוע אכל את כל העוגיות.
כן, קהל ההיפ הופ הפך לדיגיטלי, פרברי, לבן ועולמי מתמיד, ועבורם, טקאשי הוא פשוט סיפור מצוין ולא יותר. המעטים שעוד אכפת להם מחוקי כבוד שכאלה - גם ככה לא היו הקהל שלו. כרגע זה עוד משתלם לו, כל עוד הוא יצליח להתחמק מהרחוב. לא בטוח שזה ימשך לאורך זמן, כי לרחוב יש נטיה לתפוס אותך ולא לשחרר.