דודו אהרון
מה שדודו אהרון עשה השנה מזכיר את מה שעשה אריק ברמן לפני שלוש שנים. אריק ברמן הגיע אחרי שנה שבה מירי מסיקה, קרן פלס ואיה כורם הפכו את "רימון" לאימפריה, ולקח את כל הקופה עם אלבום הבכורה שלו, ובצדק. דודו אהרון פרץ בגדול שנה אחרי שאייל גולן, קובי פרץ וידידו הטוב משה פרץ הפכו את המוזיקה הים תיכונית-מזרחית-ישראלית למוזיקת הפופ השולטת בישראל, ולקח את כל הקופה עם להיטי ענק (כולל שיר השנה), היכל התרבות בתחילת השנה, קיסריה כפולה לקראת סופה ובקרוב היכל נוקיה.
על הדרך הוא לא שכח לעשות כבוד לזהבה בן עם שני דואטים, להשתלט על היו טיוב, לעקוף את ידידו משה פרץ בסלולר ולהיבחר לזמר השנה, מבלי להיות זמר מושלם (אייל גולן), עלם יפה תואר (משה פרץ), או גבר גבוה ומסוקס שנשים נופלות לרגליו (קובי פרץ, שלומי סרנגה). דודו אהרון הוא קודם כל כישרון. כותב, מלחין, מעבד, שר. לא יודע מה אתכם אבל אני מאמין לו. מאמין שהוא מאוהב בהיא מ"תגידו לה", מאמין לו שמיצה את ה"כסף והאלכוהול", מאמין לו שהוא "לא מוותר", ומאמין לו שהוא מוקסם מההיא ש"לא דומה" לאף אחת. וכל זה מדהים עוד יותר, כי דודו אהרון עוד לא בן 26. רק תחשבו מה הוא עוד מכין לנו בעתיד.
קרן פלס
קרן פלס היתה השנה בכל מקום. היא הוציאה אלבום בהפקת יהודית רביץ שמחזיר אותה אחורה, לשורשים הארצישראלים שלה, היבנאליים, אלבום שמקרב אותה עוד יותר לתדמית הנעמי שמר החדשה שמנסים להדביק לה כבר כמה שנים. פלס היא לא שמר, אבל השנה היא עשתה צעדים משמעותיים כדי להיחשב לסמל ישראלי בהתהוות, כולל התבור והגלבוע. היא כתבה טור קיץ אישי בעיתון של המדינה, היא שרה לחיילים, שרה לאלירז באולפן השקוף, היא התחתנה, היא נפרדה, הופיעה המון בטלוויזיה.
פלס נתנה השנה את התחושה שגם בסיבוב שבו הרדיו מפרגן לה פחות היא מספיק חזקה כדי להישאר, להתגבר, לנצח, למכור אלבום זהב (גם אם הוא בניחוחות לבנדר קלים). אני לא יודע אם אני אוהב אותה יותר ממה שאהבתי אותה לפני כן, אבל אני בהחלט מעריך את יכולותיה. קרן פלס היא מנוע, היא כוח, והיא לא תעצור עד שלא תהיה שוב זמרת השנה. או העשור.
אביב גפן
אביב גפן הוא כוכב הרוק הכי גדול שקם בישראל בשני העשורים האחרונים. אחרי שאמרנו את זה אפשר לסייג ולומר שבשנים האחרונות הקריירה בחו"ל באה אצלו קצת על חשבון הכוכבות בארץ, אבל זה בסדר גמור. גפן עשה בשנתיים בחו"ל מה שאחרים לא יעשו בארבע שנים בארץ.
U2 זה רק קצה הקרחון. תחשבו על הרדיו של הבי.בי.סי באנגליה, על הרדיו ביוון, על הסיבוב עם ננה בגרמניה, על בלאקפילד, על הפסטיבלים בכל רחבי היבשת, על החימום ל"פלאסיבו" בסיבוב הקרוב שלהם, לחמש הופעןות ואולי יותר. שורת הישגים שהיא בחינת "פששששש" מתמשך.
לא קל לאהוב את אביב גפן. הוא מתריס, הוא מעצבן, הוא שנון. הוא משתמש בנו, בישראלים, בישראל, כדי לקדם את עצמו. פעם כך ופעם אחרת. אז מה, מותר לו. ממש כמו שהיה מותר לנו להפקיע מהרפרטואר שלו את "לבכות לך", "שיר תקווה", "עורי עור", "סוף העולם" ו"דור מזוין" לצרכינו כציבור.
גפן גם, תמיד, מיומו הראשון, חשב על יחסי הציבור והשיווק וההפקה יחד עם המוזיקה, על הכותרת בעיתון לצד המלודיה של השיר, וזה בגלל שהוא יכול להרשות לעצמו - כי הוא כל כך מוכשר, והמוזיקה באה לו כל כך בקלות, יחסית.
אבל זה גם מה שהפך אותו לכוכב. היכולות האלו שלו כיחצן, משווק ומפיק של עצמו הביאו אותו לאן שהגיע. בסוף השנה הזו צריך להוריד בפניו את הכובע ולקוות שרק ימשיך ככה.
דיאנה גולבי, אוהד שרגאי, מעיין בוקריס, בת נטף, אדר גולד, אבי בן אבו
ששת המתמודדים האלה של כוכב נולד עשו לי את חצי השנה האחרונה למהנה יותר. שבוע אחרי שבוע, לרוב פעמיים בשבוע, עקבתי ארי הביצועים שלהם בציפייה. מה תבחר בת השבוע, מאיפה אוהד יהמם, מאיזה כיוון אדר תפתיע, איך מעיין עומדת לרגש אותי, עד כמה אבי יצמרר, כמה מעולה תהיה דיאנה.
מישהו סיפר לי ששלישיית הגמר שאלה למה נתתי להם ציונים כאלה גבוהים העונה. נתתי, כי הגיע להם. העונה הזו היתה, אם יורשה, מהאיכותיות בתולדות התוכנית, אם לא האיכותית שבהן. שאפו לכל העוסקים במלאכה ובמיוחד לחבר'ה הצעירים האלה שבקרוב, יש לקוות, יעשו לכולנו עוד טוב על הלב עם מוזיקה משלהם, ושירים מקוריים.