ב-21 לאוגוסט מלאו חמש שנים למותה של המשוררת דליה רביקוביץ'. כן, ההיא משיעורי ספרות - משהו עם בובה ממוכנת, וכף יד רשעה, ושני דגים שיורדים למצולות הים... נשמע מוכר? זה בסדר; אם כבר עשיתם את בחינת הבגרות בספרות - אתם פטורים מלזכור.
אם בכל זאת אתם זוכרים, אותם אולי יודעים שרביקוביץ' כתבה כמה משירי האהבה היפים ביותר בשפה העברית (וכן, יש דוגמא בהמשך - סבלנות). אם אתם סטודנטים לספרות במובן המיוסר של המילה, אולי אתם מכירים את רביקוביץ' כממשיכת דרכן של סילביה פלאת' ותרצה אתר - משוררת של סבל וכאב, חשופה וחסרת עור, מספרת ללא צנזורה על דיכאון, אהבות נכזבות וגעגועיה לאב שנהרג.
"הכרתי את המשוררת אחרי שנפטרה.. את אמא הרבה לפני"
אם במקרה הייתם פה ב-1959, כשיצא ספרה הראשון, ואם אתם במקרה קוראים שירה, אתם אולי מכירים את רביקוביץ' כאחת מחלוצות השירה העברית המודרנית, יחד עם זך, אבידן ועמיחי. ואם אתם מכירים את שירתה הפוליטית החריפה והנוקבת - אז אתם בוודאי לא אדישים אליה. אבל לא ניכנס לפוליטיקה.
בין אם מכאן או משם, אלו שמכירים את רביקוביץ' מכירים את מה שנקרא "יצירתה". אני הכרתי את המשוררת רק אחרי שנפטרה ב-2005; את דליה רביקוביץ', אמא שלי, הכרתי הרבה לפני.
אמא ואני מעולם לא דיברנו על השירה. תמיד ידעתי שהיא משוררת, אבל לקח לי הרבה שנים להבין את משמעות המילה. כשהייתי ילד, זה בעיקר אמר שאמא כותבת עד שלוש לפנות בוקר, וישנה עד מאוחר בצהריים. גם הילדים בגן לא הבינו מה זה אומר, הם רק ידעו שאם הם באים אלי, יש סיכוי ששלמה ניצן יופיע פתאום לבקר. אבא שלי, להבדיל, אמר לי שבזכות אמא הוא הכיר את א.ב. יהושע ויהודה עמיחי. כל גיל וגיבורי התרבות שלו, כנראה.
אמא מעולם לא דחפה אותי לקרוא שירה או ספרות, ורק הייתה משועשעת מדי פעם מחוסר הידע שלי בשני אלה. מי שקראה לי את סיפורי התנ"ך בכל לילה, ואף לימדה אותי לקרוא ולכתוב בגיל חמש, הייתה אותה אחת שלימדה גם את אמא שלי - סבתא מיכל. סבתא שלי, מיכל גור-אריה, באה ממשפחה חרדית ידועה ממאה שערים. היא לא הייתה דתיה, אך הייתה בה אהבה עזה לתנ"ך, ובגיל צעיר אף למדה בעל פה ספרי תנ"ך שלמים. אהבה וידע אלו התגלגלו מסבא של סבתא, הרב שמואל הומינר, בונה הבית הראשון במאה שערים, דרך סבתי, ומצאו ביטוי נרחב ועשיר בשירתה של אמי. אצלי, הם התגלגלו לסיפורים של סבתא לפני השינה - סיפורים על דוד וגוליית, נוח והמבול, ומשפט שלמה.
"המיתולוגיה שלה הייתה המשפחה"
אמא כן סיפרה לי סיפורים, אך אלו באו מאוחר יותר. המיתולוגיה שלה הייתה המשפחה. היא סיפרה לי כיצד דודתה, מרים הומינר, התאהבה במהנדס צעיר והביאה אותו יום אחד לביתה. המהנדס הצעיר, סבא שלי, התאהב באחותה של מרים - סבתא מיכל. האהבה פרחה והם נישאו, ולאחר מכן נולדה ביתם הראשונה - דליה. מרים, שהייתה שבורת לב, נסעה ללונדון ללימודים, אבל גם לשם רדף אחריה הסיפור, כאשר הייתה שומעת מהמשפחה כמה לוי ומיכל מאושרים ביחד. היא שמה קץ לחייה. גופתה נשלחה לארץ ונקברה בנחלת יצחק, ולילדי המשפחה לא נאמר דבר.
אמא סיפרה לי רבות על סבא לוי, שהיה עובד בימים כמהנדס בחברת החשמל, ובלילות היה כותב שירה, ובמיוחד שירי אהבה למיכל. לוי, הסבא המיתולוגי של משפחתנו, נדרס למוות בשנת 42, כשאמא הייתה בת שש, ואחיה התאומים, אחי ורמי, היו בני חצי שנה. עם מותו כאילו התפצל לשניים – את השירה הוריש לאמי, את הלוגיקה השאיר לאחיה התאומים. דודי זכרו לברכה, אחי בר-לוי, היטיב להגדיר זאת: "כשהיה צריך לטפל בסבתא בעת זקנתה", הוא סיפר – " אני הייתי פונה למזכירות הקיבוץ לסדר את הדברים - ודליה הייתה כותבת שיר".
שירים רבים אמא כתבה על אביה שנלקח ממנה מוקדם מידי. לי תמיד הייתה מספרת, שחייה עד גיל שש היו מאושרים ואידיליים, וכל חייה לאחר מכן ניסתה לחזור לאותה אידיליה. לא סיפרו לאמי שאבא שלה נהרג. ליום הולדתה קנו לה קלמר, ואמרו שזה מאבא שנמצא בחו"ל. שנים אחר כך היא אמרה לילדה בכיתה שהיא חושבת שאבא שלה לא בחיים. "מה זאת אומרת", אמרה הילדה – "את לא יודעת?".
"אני זוכר את התקופות הקשות... אבל כשאני נזכר בה אני מחייך"
כשניגש אלי הבמאי ניב קאופמן וביקש שאופיע באירוע לזכרה, אמרתי לו שאין לי מה לחדש. אני לא יודע לדבר על שירתה, ובוודאי לא לנגן או לשיר. קאופמן ביקש שאספר לא על המשוררת, אלא על אמא שלי. כשהתכוננתי לאירוע, זכרתי איך אמא אמרה פעם, שלביוגרפיה שלה תקרא "כל מה שצריך לשכוח". אני זוכר את התקופות הקשות - את הימים שלא יכלה לקום מהמיטה ולא הייתה מוכנה לראות אף אחד. איך אנשים שאלו אותה איך היא מעבירה את הזמן, והיא הייתה עונה "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר".
אבל כשאני נזכר באמא, אני בעיקר מחייך. אני זוכר את חוש ההומור ואת חריפות המחשבה. אני זוכר איך צחקה על עצמה על חוסר היכולת לסדר את הדברים הפשוטים בחיים; איך ניגש אליה בחור צעיר באירוע פומבי ואמר לה בעיניים בוהקות שהוא מעריץ גדול שלה, והיא ענתה לו – "אוי, זה נהדר! אולי אתה מבין משהו במזגנים?". את אני זוכר את לשונה המשתלחת בכל דבר שלא מצא חן בעיניה, או שבער בנפשה – לרוב להגנת החלשים והדחויים; איך הצליחה לעורר סערה במשפט אחד כשהופיעה בתוכנית "פוליטיקה". ואני זוכר איך סיקרה את ביקורו של ז'אן פול סארטר בארץ ב-1967, משתלחת במארחיו ממפלגת מפ"ם אשר "הכריחו את סארטר להודות כי הקיבוץ היא צורת החיים הנפלאה ביותר עלי אדמות, אחרת לעולם לא יחזור לביתו".
אדם ממשיך לחיות גם אחרי שנפטר. הוא מפתיע אותנו מדי פעם בתמונה שלא היכרנו, בסיפור שלא שמענו או בחבר שלא היכרנו. חלק מסיפורים אני מספר באירועים לזכרה, וחלק אני שומר לעצמי. ובעיקר, אני רואה את אמא עכשיו, יושבת לידי ואומרת לי בדאגה – "אוי עידו, כתבת יותר מדי." אז למרות שיש עוד סיפורים רבים, אסיים כאן, ואת המילה האחרונה - אתן לאמא.
השתדלות
תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
שעה אחרי שיחשיך.
הנחתי חובות במקומות אחדים
ואולי תרצה לסלקם?
כיון שתבוא לאחר חשיכה
לא ישגיחו בך.
כיון שתבוא לאחר חשיכה
אני אשגיח בך.
קשה להבין מדוע הבית
מוסק ואיננו חם.
נדמה לי כאילו קירות הבית
מתפתלים מכאב בתוך הסיד,
ואנחנו עצמנו דוחים הכול
מיום ליום ועד קץ הימים,
הרי זו תרמית שננהג כאילו
היינו בני אלים.
תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
שעה אחרי שיחשיך,
אני מצדי לא אקפיד על עוולות
או רוגזות עד שתבוא.
אל תאמין אף לדברי
כשהם נלוזים או מופלאים,
אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף.
אני מוותרת מראש על כיבודים
ואינני דומה לבנות האלים.
תזכור מתי והיכן.
*בימים אלה מועלה ערב המספר על המשוררת דליה רביקוביץ' ומציג מיצירתה, בבימויו של ניב קאופמן, ובהשתתפות דליה שימקו, ניצן אשל, ערן צור ואורחים נוספים. הערב הוצג בצוותא בתל אביב ויוצג שוב בבית אביחי בירושלים ב-30 באוקטובר.