אם נרכז את כל הכותרות שנכתבו על קניה ווסט בשנים האחרות לפי נושאים, אני מאמין שקטגוריית המוזיקה תהיה במיעוט. די מובן מאליו למה – אחרי הכל מדובר באחד האנשים השערורייתים ביותר במאה ה-21, שני אולי רק לנשיא ארה"ב הנוכחי. לכן ברור למה מעדיפים להתעסק בהתבטאויות מעוררות מחלוקת, באשתו המפורסמת, בתמיכה בטראמפ, במחלת הנפש שלו, בריבים עם טיילור סוויפט, במשקל שלו, בנעליים שלו ובמה לא. רק במוזיקה בקושי מתעסקים, ועם כמה שווסט צלל להרפתאות ביזאריות בשנים האחרונות, הוא עדיין בראש ובראשונה מוזיקאי. אז אל תתנו לכותרות צעקניות להטעות אתכם – עכשיו כולם מתעסקים בחזרה שלו בתשובה, אבל זה לא באמת חשוב. זה רק רקע למוזיקה.
אבל לעזאזל, גם אני חלק מהבעיה. הנה, גם אני מרגיש מחויב להתייחס להדתה של ווסט עוד לפני שאני פונה לדבר על הצלילים של אלבומו החדש, "Jesus Is King", אפילו רק כדי להוציא את זה מהמערכת לפני שאפנה לעיקר. כן, הוא חזר בתשובה. כן, זה מרגיש קצת מוזר מאדם שרק לפני שנה הוציא שיר עם הפזמון "את כזו פאקינג זונה, אני אוהב את זה". כן, זה עדיין לא העיקר. הרי מי שבאמת מכיר את ווסט מהמוזיקה, ולא רק מהכותרות, יודע שהאמונה שלו באל מורכבת ממש כפי שהיא מושרשת באמנות שלו. המסלול שלו תמיד הוביל אותו חזרה לישו, גם אם הוא לקח עיקוף קל בדרך. הרי זה אותו אדם שאמר בסוף הפזמון של "Jesus Walks" שהוא "רוצה לדבר עם אלוהים אבל פוחד כי לא דיברנו כל כך הרבה זמן". אז הנה, עכשיו הוא סוף סוף מרגיש בנוח לדבר עם אלוהים. אביתר בנאי עשה מזה קריירה לא רעה, עכשיו תור קניה. יאללה, התקדמנו.
הבעיה היא שבדרך כלל, מאחורי כל הקשקשת שסביבו, קניה מצליח ליצר בלוקים של מוזיקה נהדרת, פורצת דרך, חכמה וסוחפת. והפעם לא. הפעם קניה הביא יצירה קצרה מדי, מפוזרת מבחינה מוזיקלית, מלאה בהזדמנויות מפוספסות ורעיונות טובים שלא הבשילו לביצוע מוצלח. הפעם קניה לא הצדיק את הטירוף שלו. אחרי חודשים של טיזריות לאלבום גוספל חדשני כפי שנרמז בסדרת מופעי הסאנדיי סרוויס שלו, התוצאה היא אלבום שבאופן חד משמעי נוחת בתחתית מדרג הדיסקוגרפיה שלו. כשווסט הוציא את "808 & Heartbreak" למדתי שיעור חשוב בסבלנות, אחרי שהתגובות הראשוניות קטלו רצח את האלבום שהפך בדיעבד לאלבום המשפיע ביותר על העשור המוזיקלי האחרון. מאז אני נוטה להגן על רוב פיסות המוזיקה שקניה הוציא, החלטה שהצדיקה את עצמה שוב ושוב. הפעם אין ממש על מה להגן. "Jesus Is King" הוא אלבום רע של קניה ווסט.
הוא לא אלבום גרוע, שכן באלבום גרוע לא תמצאו רגעים מוזיקלים מעניינים. "Jesus Is King", על אף מגרעותיו הנכבדות, כן מציע כמה סאונדים ייחודיים, הרמוניות מדבקות, הפקות יוצאות דופן. הוא כן מנסה, כפי שנרמז בהופעותיו עם הרכב הגוספל הענק שלו, לערבב בין המוזיקה האפרו-אמריקאית הדתית לצלילים המודרנים שהוא הכניס כבר למוזיקת המיינסטרים. למרבה הצער, זה עובד במעט מאוד שירים. השיר השני באלבום, "Selah", הוא הגשמה די מוצלחת לחזון המוזיקלי הנוכחי שלו, עם אורגן שממלא את האוויר, חיתוכי גוספל ממריצים ותופים מרעידי שמיים. גם השיר שסוגר, הלכה למעשה, את האלבום – "Use This Gospel" ממריא לרמה הרוחנית שווסט רצה להציג באלבום הזה, הרבה בעזרת איחוד מרגש של צמד האחים לבית הקליפס (פושה טי ונו מאליס), סולו סקסופון של לא אחר מקני ג'י וקליימקס מוזיקלי שבאמת מגיע לרמות שראויות למוזיקה שאמורה להלל את האל.
השירים האלה, לצד מגוון רגעים נחמדים נוספים שמבליחים לרגע בשירים אחרים, לא מצליחים להציל את האלבום הקצר מכל הטעויות שבו. ניסיונות השירה בגרון ניחר ב-"God Is", הכתיבה הקרינג'ית של "Closed On Sunday", הפלואו המקושקש ב-"Everything We Need", הביטים הגולמיים מדי, חוסר התחכום של הטקסטים והמיקס המבולגן הזה. ווסט פשוט לא הצליח להעביר את הקסם שהיו בהופעות הסאנדיי סרוויס לאולפן, והתוצאה מזכירה חציית כביש בעיניים עצומות, מתוך אמונה עיוורת שכוח עליון יכווין אותך. אם קניה ווסט מאמין שהוא נתן לישו לקחת את ההגה, אז אני מאמין שישו שתה קצת יותר מדי יין קידוש ועשה תאונה.
אבל, ועם קניה ווסט תמיד יש אבל, אל תקנו את הכותרות הצעקניות שמכריזות שקניה ווסט איבד את זה. די נו, שמענו את זה כבר מיליון פעם. הוא לא איבד שום דבר, הוא רק מנסה. תחשבו לרגע על הקריירה של קניה – הקולג' דראפאאוט, שבור הלב וה-808, הסכיזופרן של המאה ה-21, הדושבאג, הייזוס, הפבלו. בכל שלב בקריירה שלו קניה ניסה להמציא את עצמו, ועל הדרך את המוזיקה, מחדש. עד היום הוא פגע על הירייה הראשונה ועבר הלאה. הפעם הירייה הראשונה של ווסט פספסה את המטרה, אבל זה המחיר שבא עם לנסות משהו חדש. במידה רבה, "Jesus Is King" הוא תמונת המראה של "Yeezus" – גם הוא ניסוי בשבירת כלים, ניסיון לסלול דרך חדשה לעשות מוזיקה. אך בעוד אלבום האינדסטריאל ראפ האפל שלו מ-2013 התגלה כהרפתקאה משתלמת, אלבום הגוספל ראפ המואר שלו התגלה כפספוס גדול. וזה לא כזה נורא, כי אני עדיף פי אלף אמן כמו ווסט שממשיך להמציא את עצמו בכל פעם מחדש על פני אמנים אחרים שמעדיפים לעשות בול את אותו הדבר כבר עשרים שנה.
באחד מריאיונות העומק המטורללים שעשה לקראת האלבום הזה, מסוג הריאיונות שתמיד מנפיקות כותרות שלא נוגעות למוזיקה (כפי שקרה גם הפעם, עם הכותרת על כך שהוא ביקש מהמשתתפים באלבום להימנע מקיום יחסי מין מחוץ לנישואין בתקופת העבודה עליו), ווסט אמר דבר מעניין על יצירה שלאו דווקא זכה לתשומת לב. "אמנים אמורים להביע את עצמם, להיות בן שלוש נצחי". כלומר, לבחון גבולות, לגלות את העולם מחדש, להתנסות. וזה בדיוק מה שהאלבום הזה מייצג – ניסוי וטעייה. אם מישהו מפחד שזה הסוף, שקניה איבד את הדרך, זה רק סימן שהוא לא באמת מכיר את קנייה ווסט. אני מאמין שהוא ימצא את הדרך המוזיקלית החדשה שלו. אני מאמין שהפספוס הקטן הזה הוא רק גליץ' בדרך לאלבום המופת הבא שלו. אני מאמין שגם כשהוא לא יודע מה הוא עושה, הוא עוד ידע מה לעשות. אני מאמין בקניה ווסט. וכמו שכתב משורר אחר לגמרי, מי שמאמין לא מפחד.