לא קשה להיות ראפר מת. למעשה, בתי הקברות מלאים בכאלה. אפשר לקרוא לזה סיכון מקצועי - ראפרים חיים חזק ומהר, מקיפים עצמם בכסף, סמים, אלימות ולא ממש יודעים להתמודד עם הצלחה גדולה בגיל צעיר. אם לרוק יש מועדון 27, המועדון של ההיפ הופ אינקלוסיבי בהרבה וכולל בני עשרים וגרוש. השבוע הצטרף אליו חבר נוסף, בן 20 בלבד. XXXTentacion (מבטאים את זה 'אקס אקס אקס טנטסיון', אבל אנחנו נקרא לו אקס) הוא לא הראשון מבני הדור הצעיר ביותר של הטראפ שמצטרף למועדון המפוקפק, אבל הוא ללא ספק הכישרון המעניין ביותר שנקטע באיבו. יש לכך עדות – פחות מיממה עברה עד שתיאוריות על זיוף מותו שטפו את הרשת. מועדון קונספירציות הראפ על שם טופאק זה כבר מועדון אקסקלוסיבי בהרבה.
אקס (ג'אשה דוויין אונפרוי) נורה למוות ביום שני האחרון לאור יום, בעודו יושב ב-BMW i8 השחורה שלו מחוץ לחנות אופנועים בדרום פלורידה. כפי הנראה, מדובר בשוד שהשתבש, אבל האינטרנט כמו האינטרנט הוצף במהירות שיא במידע אמין יותר או פחות, וסרטונים של גופתו חסרת רוח החיים של אקס הופצו במדיות החברתיות (וכמובן אצל אוכלי הנבלות TMZ). עומס המידע יצר דווקא אפקט הפוך, בעודו מזין את תאוריות הקונספירציות הרבות – הוא זייף את מותו כדי להתרחק מהלחץ התקשורתי, זה אקט טרולינג אולטימטיבי שנועד לקדם אלבום מתקרב, דרייק רצח אותו ועוד ועוד. כולם, בסופו של יום, קשקושים שנועדו להתמודד עם העובדה שהנה, עוד מוות חסר טעם. אבל עם כל הסקרנות בנוגע למותו המסתורי, חייו חסרי המנוחה ומעוררי המחלוקת היו מעניינים – ומזעזעים - פי כמה.
במהלך השנתיים האחרונות התפתחה סצנה מבעבעת של ראפרים מאזור דרום פלורידה שמזרימים גישת DIY מרעננת להיפ הופ. רובם ילידי אמצע-עד-סוף הניינטיז שגדלו אונליין, ולפיכך זכו למגוון רחב של השפעות מוזיקליות. וכך ילדי הטראפ האלה מזרימים לתוך המוזיקה האגרסיבית מאטלנטה גם אלמנטים של אימו-רוק, פופ-ראפ, לפעמים אפילו מטאל. הם מקליטים באופן עצמאי, לפעמים עם ציוד מחורבן ולפעמים במאמץ לשחזר סאונד של ציוד מחורבן, ומשחררים את המוזיקה לפלטפורמת סאונדקלאוד, שם הם זוכים למיליוני האזנות.
לתוך הקלחת המוזיקלית הזו מצורפים גם ניהיליזם, דיכאון נעורים, גישת 'כולם על הזין', חוש הומור מעוות וכמובן קצת טרוליזם בריא. אלו הראפרים שגרים באינטרנט, עושים לייבים עם המעריצים באינסטגרם וזוכים להדהוד בעמודי ממים מרחבי הרשת. ההופעות שלהם פרועות ואגרסיביות כמו האינטרנט עצמו. במקרים רבים הם אפילו אימצו לוק דומה – ראסטות צבועות בגוונים בוהקים, קעקועי פנים מגוחכים, מבט מקפיא ומה שניתן לפרש רק כמחסור חמור בחולצות. אלו הילדים הרעים באמת של ההיפ הופ, אבל אין מה להתרגש. לכל דור יש כאלה.
אקס לעומת זאת, היה ילד רע באופן חריג, אפילו ביחס לחבריו לסצנה של דרום פלורידה. נכון, גם הוא "לבש" ראסטות צבועות וקעקועי פנים והחזיק באותה אסתטיקת סאונד חובבת דיסטורשן, אבל משהו בו תמיד הרגיש מעט אחר. הראסטות צבועות בגוונים דהויים, קעקועי הפנים מבטאים בדידות, האנרגיה הרבה מעידה על כאב. בעוד שרוב חבריו ראו בסאונד הרועש הזדמנות להרים אצבע משולשת לעבר העולם, אקס ראה בו צ'אנס להתיישב בפינה ולחפור בפצעים מתחת לעור עם מבט מטריד בעיניים. היה בלוק שלו משהו מונוכרומטי, במוזיקה שלו משהו מצמרר ובאישיות שלו משהו מעורער. להאזין לאקס הרגיש כמו לראות אדם הולך על מעקה המרפסת של גורד שחקים. משהו בו פשוט הרגיש מסוכן. והוא באמת היה.
במקביל לעשייתו המוזיקלית, אקס הפך למפורסם בעיקר בתור דמות מזעזעת של אדם אלים באופן מפחיד, אפילו בסטנדרטים של ראפרים. הוא נעצר ונכלא בהזדמנויות שונות על אחזקה בלתי חוקית של אקדח, תקיפה ושוד מזוין. הוא סיפר איך נהג להכות ילדים שצחקו על אמו ואיך תקף באכזריות בכלא גיי שהסתכל עליו באופן מתריס. אבל השיא, או שמא השפל, היו סדרת אירועים עליהם הוא עמד למשפט (שכבר לא יגיע לסיומו) על איומים, תקיפה אלימה וכליאה של האקסית ההריונית שלו. אקס הכחיש את ההאשמות, וכפי הנראה לעולם לא נדע את האמת, אבל העדות המזעזעת של זוגתו לשעבר לא תעזוב בקלות את מי שיהיה אמיץ מספיק לקרוא אותה במלואה.
מאז שצצו ההאשמות החמורות, ועל אחת כמה וכמה מאז המוות, מעריצים רבים של אקס, רובם בני נוער, זינקו להגן עליו בחירוף נפש של כת. חלק טוענים שבת הזוג לשעבר משקרת, העלו אונליין מסמכים מפוקפקים שמוכיחים שהיא לא היתה בהיריון בזמן התקיפה, היו שטענו שהוא הופלל ושהכל מזימה עבור כסף או תהילה. חלק אחר ממעריציו לא התכחשו למעשים, אבל ביטאו סלחנות מסוימת כלפיו – הם אומרים שהוא רק בן עשרים, שהוא הספיק להשתנות ונשבע להציג חיוביות לעולם, שמאז האירועים הוא תרם 100 אלף דולר לתכנית למניעת אלימות במשפחה וארגן אירועי התרמה גדולים עבור מטרות חשובות. חלק מהדברים נכונים, למשל התרומות ואירועי ההתרמה, אבל זה לא פוטר אותו מהמעשים המחרידים שעשה, גם אם בעיני מעריצים מסוימים זה ממתיק את הגלולה הכל כך מרה.
אין זו מקריות שמעריציו של אקס מוכנים לטשטש קווי מוסר כדי להגן על הגיבור שלהם. הוא סיפק להם דבר שחזק פי כמה מכל קוד מוסרי־חברתי שיש – חיבור רגשי אמיתי ועמוק. גם אתם הייתם נערים, וגם אתם ודאי זוכרים כמה עוצמתי החיבור הרגשי למוזיקאי שמבין אותך. אקס הבין אותם, כי הוא הבין בזעם נעורים, בדיכאון מסמא עיניים ובבדידות. יותר מזה, הוא הצליח לבטא את הרגשות הפועמים האלה בשיריו באופן חד ונוגע כאחד.
האזינו ל-"Jocelyn Flores" למשל, שיר קצרצר וכאוב כל כך שמתייחס להתאבדות חברה של אקס, ולדיכאון שלו עצמו. שמעו את להיט הפריצה שלו "Look At Me!", שנשמע שונה לחלוטין, אבל עדיין מבטא את אותו הכאב, הפעם בעזרת בס מדוסטרש וצעקות למיקרופון. זה אפקטיבי לא פחות מפאנק-רוק. בעזרת כישרון מוזיקלי לא מבוטל, קול ורסטילי להפליא, חוש מדבק ללחנים ואטיטיוד שהיה רק לו, הוא יצר שירים מהפנטים, שנגעו במיליוני אנשים מרחבי העולם. אף מעבר לחיבור המוזיקלי, הוא גם נהג לתת יחס ישיר ונטול אמצעים למעריציו, השאיר להם מסרים אופטימיים להיאחז בהם וסיפק עזרה באופן רגיש לכל אדם שפנה אליו בזמן מצוקה נפשית.
בשל הדיסוננס הזה, בין התמיכה הנפשית לאלימות המזעזעת, הפך אקס לאחד האנשים המפלגים ביותר בז'אנר ההיפ הופ. רבים טענו שצריך להחרים אותו בשל המעשים האלימים - כך למשל מנהלי ספוטיפיי הכריזו כי יפסיקו לקדם את המוזיקה שלו בפלייליסטים שלהם. לעומתם, היו מי שראו את ההתעלמות מאחד מהכוכבים העולים של הז'אנר כסוג של סתימת פיות ואף צביעות - הרי אין זה חדש שז'אנר ההיפ הופ מקדש אנשים אלימים, מיזוגנים ומסוכנים. למה עוצרים דווקא אותו, אבל לא מעיפים גם את טופאק, שהיה עבריין מין מורשע? ומה עם סינטרה המאפיונר או ג'יימס בראון המשוגע על כל הראש?
בסופו של דבר, הסיפור של אקס אקס אקס טנטסיון הוא פשוט סיפור עצוב, בלי מנצחים, רק מפסידים. האישה שאולי פגע בה, הגיי שהכה, החברים שעזב, המעריצים שנשארו לבד והוא עצמו. האלימות הרבה שהפיץ לעולם לא באה משום מקום. הסביבה בה גדל, מערכות הכליאה הלא אכפתיות, האם המכורה לסמים, הבעיות הנפשיות שלא טופלו כראוי – כולם הובילו ליצירת אדם פגוע שפוגע באנשים שסביבו. זה לא תירוץ כמובן, אבל זו המציאות. בין אם המעשים המחרידים שעשה היו גדולים מכדי לכפר עליהם או לא, זה כבר לא משנה. הרי עכשיו לא תהיה לו הזדמנות לכפר גם אם רצה. המוזיקה שהשאיר כן נותנת פתח קטן לתוך מוח מיוסר, כואב ואלים שבאמת מחפש מזור. יש מה ללמוד ממנו על איך כדאי לבטא כאב ואיך אסור לבטא כאב. לא צריך לאהוב אותו, אפשר אפילו לשנוא אם בא לכם להוציא קצת זעם קדוש, אבל לא כדאי לכם להתעלם ממנו.