מופע שנות ה-80
בסיכומי השנה במוזיקה, הבאים עלינו לטובה בחודש הקרוב, ודאי ידובר רבות על החזרה המבורכת של כוכבים גדולים לצלילים של שנות השבעים והשמונים. הגל שהתחיל לתפוס תאוצה בערך כשדה וויקנד הוציא בתחילת השנה את "Blinding Lights" האייטיזי שלו, ליווה אותנו לאורך כל השנה עם שירים ואלבומים מצוינים של שמות כמו דוג'ה קאט, הארי סטיילס, סם סמית' וג'סי וור, שהשתמשו בסינת'ים של ניו ווייב ובכינורות של דיסקו במוזיקה שלהם.
גם דואה ליפה ומיילי סיירוס התחפשו השנה לדיוות דיסקו מלאות בגלאם - דואה עם האלבום המדהים שלה "Future Nostalgia" ומיילי עם "Midnight Sky" המעולה, מתוך האלבום החדש שלה שיצא ביום שישי האחרון.
לכן, יש משהו מאד מספק בשיתוף פעולה של שתיהן, שמהווה סוג של סגירת מעגל לשנה המוזיקלית שהייתה לנו. בניגוד לשיתופי פעולה אחרים של ענקי פופ, זו גם הסיבה שהשת"פ הזה מרגיש מאד אורגני; "Prisoner" החדש ממשיך להציג לראווה את הקול המחוספס של מיילי שרק הולך ומשתבח ומוכיח את עצמו כמתאים לעוד ועוד ז'אנרים, ואת הכריזמה ההולכת וגדלה של דואה ליפה, שהפכה השנה לכוכבת פופ מהשורה הראשונה. אז מה בכל זאת מפריע? ובכן, הדמיון הרב מדי של השיר ללהיט אייטיזי קיים.
אחרי המחווה החצי-מודעת של סיירוס ל-"Edge Of Seventeen" של סטיבי ניקס ב-"Midnight Sky", שהאחריות עליה נלקחה כשיצא המאש-אפ רשמי של שני השירים בהשתתפות ניקס עצמה, כבר קשה להבליג על שימוש דומה בשיר קיים בפעם השניה ברציפות.
הפזמון של "Prisoner" לגמרי משתמש בלחן של להיט האייטיז "Physical" של אוליביה ניוטון ג'ון, וגם פה לא שמענו על הכרזה רשמת לסימפול, אבל יכול להיות שסיירוס שוב תיקח את האחריות כשכבר לא תהיה ברירה.
שני הסינגלים האלה, שאמורים לעורר סקרנות לקראת האלבום החדש שלה, כמעט עושים עבודה הפוכה, ועלולים לגרום למי שעוד לא שמע אותו במלואו לצפות לבסך הכל אלבום מחווה ללהיטי שנות השמונים, במקום לאלבום חדש ומרענן של כוכבת פופ שלא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש.
סליחה על הקלישאה
רק בתחילת החודש כתבתי פה על שיתוף הפעולה החדש והמפוספס של סטטיק ובן אל עם הבלאק אייד פיז, וכבר אני כותב על שיתוף פעולה חדש שלהם - רק שהפעם במקום לשתף פעולה עם כוכבים גדולים מחו"ל הם משתפים פעולה עם 40 מגדולי הזמרים בישראל.
כשמגיע מגיע – ומגיע לסטטיק ולג'ורדי שאפו גדול על הוורסטיליות שלהם; "קטן עלינו" החדש מוכיח שצמד הכותבים הזה יכול ליצור לחן להיטי ורגוע לא פחות משהוא טוב בלהביא פזמון מדבק של להיט סטטיק ובן אלי. אבל הטקסט? הטקסט הוא בעיה אחרת.
גם אם אנסה לגשת למילות השיר הזה באפס ציניות ובלב נקי, יהיה לי קשה מאד למצוא משהו טוב לומר עליהן; מהרפרנס העצמי ל"סלסולים" בבית הראשון ("מהחול של הנגב ועד החרמון") דרך הרפרנס הלאומי ל"תקווה" בפזמון ("עוד תקוותינו לא אבדה") ועד הבית השני שפשוט מכיל משפטים גנריים לחלוטין כמו "קפה במרפסת; ריחות של שבת; איך כולנו פה אותו דבר כמעט", הטקסט כולו ממוחזר להחריד, והרבה קולות מוכרים שרים הרבה משפטים שכבר שמענו.
המטרה ברורה – לייצר שיר המנוני שייפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר וינסה לרגש כמו שיותר אנשים, אבל גם בתוך פרויקט חייב להיות מקום ליצירתיות ולחידוש, בטח כשהוא הראשון ברצף הפרויקטים בעלי הקונספט הזהה הזה שהביאה איתה הקורונה שלא מונע על ידי רשת שידור\חברה\מוצר כלשהו - אלא ממש מגיע ממוזיקאים - ובטח כשהמוזיקאים האלה הם סטטיק וג'ורדי, שניים מהאחראיים העיקריים למוזיקת המיינסטרים המרעננת והיצירתית ביותר שיש לנו פה בשנים האחרונות.
אבל הנה נקודת אור בפרויקט הזה, מעבר לחיוך של סטטיק ש(באמת!)הופך כל דבר שהוא נוגע בו למחמם לב במידה מסוימת - הבית ("וורס", בעגה המקצועית) של הראפרים. אפילו שגם כאן הטקסט יכול היה לחדש יותר, מדובר בטוויסט משמח בתוך החמש ומשהו דקות המשעממות האלה.
סטטיק לא רק עושה פה כבוד לז'אנר שהוא בא ממנו, אלא גם לז'אנר שכבר אי אפשר להתעלם ממנו בתור הטוען לכתר של הפופ ה"רגיל" כז'אנר הפופולרי ביותר; והנה, גם פה בפרויקט הישראלי הקלישאתי והמיושן הזה הוא מועלה על נס, ומספק את הרגע הכי מלהיב בשיר. ובתוך זה, הבחירה להביא לא רק שמות גדולים בהיפ הופ הישראלי אלא גם שמות פחות מוכרים של חבר'ה צעירים שעוזרים לשאת את הסצנה המקומית על גבם - משמחת במיוחד.
ולסיום, עכשיו הגיע תורי להישמע קלישאתי, בנקודה שאולי מרגישה כבר חרושה אבל אסור להיעשות קהים אליה עד שנגיע לשוויון שאנחנו מייחלים לו ועדיין רחוקים ממנו – האיזון המגדרי. בסקירה מהירה של משתתפי השיר אפשר לספור כמעט פי שלושה מוזיקאים גברים מנשים. על כל זמרת אחת – שלושה זמרים. שמות גדולים ומיינסטרימיים כמו שרית חדד, קרן פלס, מירי מסיקה ושירי מימון בולטים בהיעדרם, כשגם רשימת הראפרים יכלה בקלות לכלול שמות כמו אקו, עדן דרסו, סימה נון ועדי אולמנסקי. גם בנושא הזה, "קטן עלינו" לא מראה סימנים של חדשנות. האמת? מבאס ממש
.