האויבת הכי גדולה של מוזיקאים כמו בונובו היא המעלית. ליתר דיוק, המוזיקה שמשמיעים במעליות. מפיקים כמו בונובו רוצים ליצור מנגינות רכות, נוגעות, עם מקצב איטי אבל גרובי - מבלי שהן יהיו טרחניות, לעוסות וסתמיות. בתחילת שנות האלפיים הז'אנר הזה, צ'יל אאוט, היה מאוד טרנדי, ומלך בכל בית קפה ומסעדה, גם בתל-אביב. בונובו היה אחד הכוכבים הגדולים של התקופה, גם מוזיקאי וגם דיג'יי מבוקש, וקטעים שלו כיכבו באוספים שמכרו הרבה מאוד.
אבל כמו שאתן יודעות אלוהיי הטרנד לא מרחמת על אף אחד, ומה שלוהט היום הוא המסטיק שמדביקים מתחת למושב מחר. לזכותו של בונובו - השם שבחר לעצמו סיימון גרין האנגלי - יאמר שהוא לא נטש את המוזיקה שלו והמשיך לחפש דרכים חדשות בתוכה. הוא מוזג לתוך הביטים האיטיים מקצבים אפריקאים וסאונדים מעולם האנדרגראונד האנגלי, פופ מלטף וגיטרות מרחפות, אבל בתוך כל החגיגה הזאת נשמר קו מאוד מוקפד וברור של רוגע.
יש ב"Migrations", האלבום החדש של בונובו, השישי שלו, שכבות על גבי שכבות של סתלבט, סוטול, נעים בגב ויופי. אין כאן המצאה מחדש של המוזיקה, שבירת מוסכמות או חתרנות, לא זה העניין כאן. זה אלבום צ'יל קלאסי ומדויק. דווקא כשבונובו כן מנסה לפרוץ את גבולותיו המוכרים וליצור להיט - עם הזמר האוסטרלי ניק מרפי (צ'ט פייקר) הוא גולש לכיוון הלעוס, אבל מצד שני יש מצב שזה דווקא לגמרי יצליח לו.
בינתיים בונובו, די ג'יי מאוד מצליח (נסו לתפוס אותו בשקיעה באיזה פסטיבל, זה קסם צרוף), עבר מאנגליה ללוס אנג'לס, והכניס את האלבום החדש הזה למקום הראשון במצעד האלקטרוני האמריקאי, אז הוא כנראה יודע בדיוק לאן הוא חותר. בעולם שבו הכל מקוטלג וארוז לנוחיותכם - אפילו הכתבה הזאת הבטיחה לכם מראש כמה דקות ייקח לכם לקרוא אותה - החדש של בונובו הוא כמוסת רוגע מוקפדת ואפקטיבית.
אליוט היא זמרת רוק ישראלית, סולנית ומנהיגת להקת פוליאנה פרנק ודיג'יי.