לפני 20 שנה, אייל גולן עלה על הבמה של "המעגל" עם דן שילון. זה היה כשעדיין היה לו שיער על הראש ולפני שהיה לו קעקוע של עיניים על העורף. הרגע הזה, בו זמר מזרחי הגיע לסלון הקולקטיבי של הישראלים, מסומן כזה שהביא את המוזיקה המזרחית ללב הקונצנזוס. זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס היו אלה שהימרו על גולן, עד אז זמר אלמוני לגמרי. הם כתבו לו שירים ונתנו לו את הבמה הראשונה. הם החזית הפופ-ישראלית שהצליחה להנגיש לציבור הרחב את המוזיקה המזרחית - הלא מתנצלת, ששרה ב-ח' וב-ע', באופן שהיה אז חסר תקדים.
כשמגיעים להופעה שחוזרת שני עשורים אחורה, אפשר לצפות שיהיו בקהל בני 30 ו-40 ויותר שחוו את הדבר בזמן אמת. במציאות, היכל מנורה מבטחים בתל אביב היה גדוש דווקא באחים הקטנים או בילדים שלהם - קהל צעיר מאוד שבקלות היו יכולים לשבת שם גם בהופעה של עומר אדם או עדן בן זקן. זה מעיד הרבה על האהבה הגדולה לאייל גולן ולאתניקס מצד הקהל שלהם, בכל הגילאים, אבל יותר מזה - זה מעיד על הנצחיות של השירים המשותפים שלהם.
מי שהגיע להופעה בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב ידע פחות או יותר מה הוא הולך לקבל, אבל לא ידע כמה מהר זה הולך לקרות: "יפה שלי" ו"בלעדייך" הגיעו אחד אחרי השני, השכיחו את העיכוב של תחילת ההופעה וגרמו לקהל לצרוח את כל המילים. לפתוח הופעה ככה זו הצהרת כוונות ברורה לקהל; אתם מכירים ואוהבים את כל השירים שאנחנו הולכים לשיר הערב. לא יהיו כאן ממלאי מקום.
זאב נחמה נזכר ביום שבו הוא נקלע יחד עם שאר חברי הלהקה להופעה של זמר אנונימי, שלימים הפך להיות הזמר הכי מוכר במדינה. כבודו של אייל גולן במקומו מונח, אבל הערב הזה הוא קודם כל שיר הלל לאתניקס (שנפרדה מאז בסכסוך מתוקשר מתמיר קליסקי). נחמה הוא כותב שירים מעולה, בלעדיו לא בטוח שהיינו מכירים את אייל גולן, ושניהם יודעים את זה. כשאייל אומר "חיכינו 20 שנה לרגע הזה" ברור שהוא מתכוון לכל מילה.
כאן עולה השאלה - למה חיכיתם 20 שנה לרגע הזה? מה מנע מזה לקרות עד עכשיו? אגו? כסף? בימים שבהם עומר אדם פותח בזו אחר זו 5 הופעות באותו היכל, שמקריסות את קווי ההזמנות ושכל הכרטיסים אליהן נמכרים תוך דקות - ברור שיש כאן עניין של מעמד ושל הצורך להישאר רלוונטי. אייל גולן רוצה להוכיח שהוא עדיין הגדול מכולם, ולא בטוח שבלי אתניקס הוא היה יכול לעשות את זה באותה קלות. שתי ההופעות בתל אביב היו סולד אאוט, ובעקבותיהן נקבעו הופעות נוספות בכל הארץ לחודשים הבאים. המשימה הושלמה.
בניגוד למתחרים הצעירים שלהם - אייל גולן ואתניקס הם בעלי נסיון של עשרות שנים על הבמות, וקל לראות את זה. הקול שלהם הוא בלתי שביר. מדובר באנשים שיודעים להופיע ויודעים להרים הפקה - כולל אקרובטים, אמני אש, רקדניות וראפרים שדואגים לשמור על עניין בבמה הענקית שהקהל מקיף אותה 360 מעלות, בזמן שאייל וזאב מטיילים בין הצדדים השונים שלה ודואגים שאף צד לא יקופח.
הטירוף שהקהל נמצא בו כל הערב מגיע לשיא בשתי נקודות: הראשונה היא ב"תותים", שבפעם הראשונה לאותו ערב מעמיד את כל הקהל על הרגליים. השנייה היא ב"מלך המגרש" - שהפך את ההיכל לכמה דקות לאצטדיון כדורגל מלא באוהדים שצורחים את המילים. רשימת השירים היא חלום - "חייל של אהבה", "לקנות לך יהלום", "לב של גבר", "צאי אל החלון" ו"בעירי" - רצף ארוך ומרשים באמת של קלאסיקות.
דווקא "תבואי היום" האלקטרוני של גולן, שיצא בשנה שעברה ושובץ באמצע ההופעה, היה נקודה חלשה יחסית. זה הדגיש היטב את הפער בינו לבין החומרים משלושת האלבומים המשותפים עם אתניקס. התזמורת המרהיבה שניגנה את שירי העבר נותרה חסרת מעש לצלילי פלייבק שטוח של צלילים מהונדסים. "תבואי היום" נשמע מאוד נכון ל-2017 וגם ל-2018 - אבל האם הוא יהיה בליין אפ של הופעה של אייל גולן בעוד 20 שנה? די בטוח שלא.
רגע לפני סיום ההופעה, הם שרו את "דמעות". כשמסתכלים מרחוק על השיר הזה, מדובר בשיר הכי מורכב של גולן ושל אתניקס, ביחד ולחוד. לא עוד שיר אהבה, אלא קינה שוברת לב שעוסקת באופן ישיר במוות. עם כל הכבוד ל"יפה שלי", זה ההמנון הגדול של שיתוף הפעולה הזה.
הציפיות שלי מהמופע הזה היו גבוהות, אבל מה שקרה בפועל היה מעל ומעבר להן. זו לא רק החגיגה הנוסטלגית האולטימטיבית, נוסטלגיה תופסת גם עם שירי הפופ המביכים שאהבנו כטינאייג'רים. כאן, לעומת זאת, מדובר במוזיקה שנכתבה ומבוצעת על ידי אמנים אמיתיים, והיא נשמעת ב-2018 טוב לפחות כמו שהיא נשמעה ב-1998.
צילום וידאו וסטילס: אלוני מור