שנתיים אחרי צאת אלבומה האחרון ושנה אחרי פיגוע הטרור שאירע בהופעתה במנצ'סטר וגבה את חייהם של 22 מעריצים, אריאנה גרנדה הוציאה בשישי האחרון את אלבומה הרביעי "Sweetener". הציפייה לאלבום הזה של אריאנה הייתה כנראה גדולה יותר מכל אלבום עתידי של כל כוכבת פופ באשר היא, כולל ביונסה, ובצדק. מעבר לשינוי המוזיקלי האדיר, היא חושפת פה פרטים על ההתמודדות עם האסון שהפך את שמה לקבוע במהדורות החדשות ברחבי העולם. היא גם מעניקה למעריצים הצצה לפרידה שלה מהאקס מק מילר (בבלדה המשחירה "Better Off" שנכתבה עליו) ולקשר החדש והפורח עם הארוס שלה פיט דיווידסון (בשיר קצר שנושא את שמו ובקאבר קסום ל"Goodnight N Go" של הזמרת אימוגן היפ).
קשה להתעלם מהעובדה שבשנות הבצורת האלה של תעשיית המוזיקה העולמית, אריאנה הייתה הכוכבת הגדולה של הפופ. היא לא התביישה לחבור למפיקים כמו מקס מרטין ולמלא את שני אלבומיה האחרונים ("My Everything" ו-"Dangerous Woman" האגדיים) בלהיטי מיינסטרים. זה קרה בזמן שרוב הזמרות התעלמו ממצעדי הלהיטים וניסו לעשות "ביונסה" ולהיות "אמניות מינימליסטיות". זה פינה לארי את הדרך הקצרה לשורה הראשונה של כוכבות הפופ, ובחמש השנים האחרונות היא הפכה מכוכבת סדרות של ניקולודיאון לסופרסטארית בעלת שם בינלאומי. בנוסף, אריאנה היא אחת האחרונות בעולם הפופ שבאמת יודעות לשיר. הוכחה להיותה אחת הווקאליסטיות הטובות שפועלות כיום אפשר למצוא כבר בפתיחת האלבום עם "Raindrops", קאבר אקפלה בן 40 שניות לשיר של להקת ארבע העונות.
מעריצים רבים קיוו שגרנדה תמשיך עם הקו הזה, אבל אלה כנראה התאכזבו כשהאזינו לראשונה לאלבום החדש. יותר נכון חצי התאכזבו. ארי חילקה את אלבומה לשני חלקים: 8 שירי פופ שבנויים על פי נוסחת הלהיטים שמאפיינת את עבודותיו של מקס מרטין, ו-7 שירים שהם למעשה שיתוף פעולה עם המפיק המוזיקלי העיקרי של האלבום, פארל וויליאמס.
כן, החיבור הזה באמת הוביל להתבגרות מוזיקלית של אריאנה. הניסיון ליצור סאונד חדש עבור כוכבת הפופ הצעירה, שעשתה כבר הכל (מרוק ועד EDM), הכניס אותה באגרסיביות למחוזות הטראפ. השירים שהופקו על ידי פארל למרבה הצער פחות מתרוממים, כוללים שורות שחוזרות על עצמן יתר על המידה וביטים שיכולים בקלות להרגיז. בנוסף, חלקם מעוררים תחושה שהעבודה עליהם הופסקה באמצע. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא שיר הנושא של האלבום החדש, שסובל מפיצול אישיות מוזיקלי. "Sweetener" הוא מעין המנון דיסני שמעודד להסתכל על הצד החיובי גם ברגעים הקשים, אבל הפזמון המבלבל שלו נשמע יותר כאילו שרה אותו שלגיה על סמים.
את הסימן הראשון למורכבות של החיבור בין גרנדה לוויליאמס קיבלנו כבר לפני כחודשיים, כשארי הוציאה את "The Light is Coming", שיתוף הפעולה החדש (והחמישי במספר!) עם ניקי מינאז'. הוא היה אמור לשמש כסינגל השני מתוך האלבום, אבל הביקורות הרבות שספג הביאו לביטול הקידום שלו ולהחלפתו המהירה ב-"God is a Woman", המנון העצמה נשית שמלווה בקליפ מדובר במיוחד.
אם חשבנו שהדואט ההוא עם ניקי הוא האכזבה הגדולה, האלבום חשף עם צאתו דואט מבאס עוד יותר. "Borderline" היה אמור להיות באנגר מבטיח עם מיסי אליוט, אבל הופעתה הקצרה של הראפרית הוותיקה הייתה מנומנמת ורחוקה מלספק. הכישלון הזה דומה להופעתו המזלזלת של אמינם בשיר "Here Comes the Weekend" של פינק מ-2012. היה לו פוטנציאל עצום להפוך לסינגל, אבל אמינם הרס ובגדול. חורבן זהה הוא הביא על אלבומו האחרון, שכולל דואט עם ביונסה.
ואם כבר מדברים על ביונסה, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-"R.E.M", השיר האהוב על אריאנה מהאלבום, הוקלט תוך שימוש בחומרים ישנים שקווין בי הקליטה בתחילת העשור וזרקה לפח הדמואים של פארל. למרות זה, או אולי בזכות זה, מדובר באחת הפנינים שוויליאמס הצליח ליצור עם אריאנה. דוגמאות נוספות לחלק המוצלח של שיתוף הפעולה אפשר למצוא ב"Blazed", שיר כיפי בו פארל משתתף בעצמו. הוא אמנם אחד הרגעים הנעימים באלבום, אבל הוא לא ממש מצדיק את היותו שיר מספר 2. בשני אלבומיה הקודמים של ארי הוא כנראה היה נכנס כרצועת בונוס.
אפשר לומר שהשיא של שיתוף הפעולה עם פארל הוא "Successful". עם מלודיות ששואבות השראה מהסול והארנ'בי של הסיקסטיז וכמה טוויסטים די מלהיבים, השיר הזה היה יכול להשתלב בקלות באלבומה הראשון של ארי, "Yours Truly". אלבום שהביא אווירת אולד-סקול מרעננת ושירים צבעוניים וממכרים במיוחד (דבר שהוביל להשוואות בין ארי למריה קארי). עבור אלה שעוקבים אחרי הקריירה של גרנדה ומחבבים את התקופה שקדמה לפריצה הבינלאומית שלה, אין ספק שהשיר הזה יספק את הסחורה ואפילו יעניק רגע של נוסטלגיה. אבל קשה להתעלם מהשורות שחושפות בלי בושה את המחשבות שעוברות בראשה של כוכבת פופ הוליוודית ושטחית. שורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא: "איזה כיף להיות כל כך יפה, צעירה ומצליחה. אני כל כך מצליחה". טוב, נשמה.
אחרי השיא שלה עם פארל מגיעה אנחת רווחה עבור המעריצים שנותרו לא מרוצים, וזה בא בצורת רצף של שלושת השירים החזקים באלבום, כולם בניצוחו המוזיקלי של מקס מרטין. הראשון הוא "Everytime". כן, זה שיר פופ גנרי, לא, אין בזה שום דבר רע. הוא מהמם, נטול יומרות ומודע לכך שהוא יוצא הישר משבלונת להיטים. בשונה משיתופי הפעולה עם פארל, זה משהו שבאמת אפשר לזמזם כבר מהשמיעה הראשונה. אריאנה היא מבצעת הלהיטים הבולטת של מרטין בשנים האחרונות והחיבור ביניהם ידע הצלחות רבות. אפשר לומר שהיא היורשת הנוכחית של מקומה של בריטני ספירס אצלו באולפן ההקלטות בשטוקהולם. זה בהחלט מעמד מכובד, שמבטיח לכל כוכבת פופ הצלחה גדולה והרבה מאוד כסף.
למעשה, "Everytme" הוא רק החימום לשתי היצירות הגדולות ביותר שנמצאות באלבום. הראשונה היא "Breathin", המנון פופ אמיתי שמציג את יכולותיה הווקאליות של ארי ובמקביל מספק את הדבר הכי קרוב לתשובה עבור אלה ששאלו מה קרה לאריאנה אחרי פיגוע הטרור. ארי חושפת פה את התקפי החרדה מהם סבלה בעקבות הטראומה שעברה. כדי להתגבר עליהם, מקורביה עודדו אותה לנשום, להתאוורר ולנסות טיפולים שונים. עד כה השיר הפך לפייבוריט המובהק של המעריצים, זכה למיליוני השמעות וכבש את מצעדי הלהיטים של אייטונז וספוטיפיי. ללא ספק בעל הפוטנציאל הגדול ביותר באלבום להפוך ללהיט עתידי.
גם "Get Well Soon", שסוגר את האלבום, מתייחס לבעיות החרדה מהן סבלה הזמרת בשנה האחרונה, ולפי השמועות, הדממה הארוכה שמסיימות את השיר מהווה מחווה לקורבנות הפיגוע במנצ'סטר. השיר האחרון מהשלישייה המוצלחת של האלבום הוא כמובן הסינגל הראשון שיצא מתוכו, "No Tears Left to Cry". העובדה שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה אומרת הרבה עליו, אבל גם מעידה על כמה שמצבו של הפופ רע ב-2018.
זה כנראה האלבום הכי פחות מוצלח שאריאנה הוציאה במהלך הקריירה שלה. ובכל זאת, מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. אחרי מספר האזנות גם השירים היותר מאתגרים באלבום הופכים להיות שמיעים, וזה כבר משהו שראוי להערכה. נכון, ההייפ המטורף סביב האלבום הוא הרבה מעבר למה שבאמת מגיע לו, אבל בתקופת הבצורת הזאת, "Sweetener" הוא פרי מתוק, עסיסי וצבעוני.