האמת היא שהתמסרתי. אולי בגלל שאני אוהבת את הרעיון שכולנו קשורים ותלויים אחד בשנייה. אוהבת את ההבנה שאנחנו מדביקים ונדבקים ממי שסביבנו על בסיס יומיומי.
מדביקים במילים שלנו כמובן. באנרגיה שלנו, בבריאות ובחולי. ואולי זה בגלל שאני אחרי לידה, ואין דבר שמסמל יותר הדחקה טוטאלית של החיים כמו שהם היו לפני כמו לידה. באמת שאני כבר כמעט לא זוכרת איך נראו החיים שלנו לפני שנאלצנו להסתגר בבית - או לפני שהיו לי שתי בנות.
ואולי בגלל ששנינו מאוהבים בעבודה שלנו, ואני לא מאמינה שאני זוכה לראות את גיא באור יום, וזוכה לבלות עם הבנות ימים שלמים. אולי זה בכלל משימות הבית שתכננתי לעשות כבר שנה והגעתי אליהן רק עכשיו.
ואולי, בגלל שמאז שאני זוכרת את עצמי, אני נמצאת במצב של "שאפתנות בלתי פוסקת". אתם יודעים, להספיק עוד ועוד ועוד - שפתאום, לרגע אחד, לקבל "פוס משחק" מהמירוץ, יחד עם כל שאר העולם - נשמע לי כמו חוויה של פעם בחיים. כן, זה נכון, ובטח כבר הבנתם: אני פנאטית של אופטימיות.
טעמתי בחיי את הטעם המר והבולעני של לטבוע בתוך הפחד - ולא מצאתי בו תועלת. לא לעצמי ולא לאף אחד אחר, ולכן אני נחושה בדעתי לסחוט את כל הטוב מהמצב הזה.
אז אני יושבת עכשיו מול בית מלא דברי יצירה, וכל פינה מתעוררת לחיים במשחקי כדור ומסיבות ריקודים, והפסנתר מנגן כל היום, ובעידן כל כך דיגיטלי - אנחנו מתחבקים ומביטים בעיניים יותר מתמיד.
פתאום נזכרתי גם ביום ההוא בו הייתי בת 3, עלינו ארצה, ומיד פרצה מלחמת המפרץ. עכשיו לא רק שעלינו לתוך מלחמה - גם התגוררנו בדיוק מול הנקודה שעליה נחתו הסקאדים ברמת גן. למרות הסיטואציה ההזויה ההיא, הזיכרון היחיד שיש לי מהמלחמה הוא עד כמה שהייתי גאה בברדס הצהוב והמגניב שלי עם הקשית - בזמן שלכל השאר היו מסיכות שחורות ומשעממות. פנאטית של אופטימיות כבר מגיל קטן.
בזכות הזיכרון ההוא, ובזכות ההורים הנדירים שלי שיודעים תמיד לגייס כוחות - ברור לי שגם בבית שלי, לאורך התקופה הזאת, כמה שהיא לא תיקח - יהיו רק צחוק ושמחה, כמובן, לצד כל שאר הרגשות שחווים ביומיום בבית עם ילדה, תינוקת, שני חתולים, כלבה, ואבא ואמא מטורללת. שום דבר לא יוצא מגדר הרגיל.
השבוע גם חגגנו לליצ'י, בתי הבכורה, יום הולדת 4. כמובן שכל התכניות בוטלו, ואת כמויות המתנות שאני כל כך אוהבת לקנות לה - אין איפה לרכוש. למזלי, הספקתי לקנות לה מתנה אחת לפני הסגר שנחת על כולנו. אחת בלבד! לעומת כל המתנות שאני, המגזימנית, תכננתי להביא לה.
הוספתי למתנה האחת ברכה ארוכה ומקושטת, חבילת סיכות קטנה באריזה מנצנצת שמצאתי בבית, וכמה בלוני הליום שליקטתי בתחנת דלק. זה מה שיש לנו, ועם זה צריך לשמח אותה כמה שרק אפשר.
סידרתי את הבית לקראת היום המיוחד שלה, ונשכבתי לישון בתקווה שהפתרונות המאולתרים שלנו ישמחו אותה, ושחלילה החשש שלי לא ידלוף. ואז הגיע הבוקר והילדה שלי התרגשה מהמתנה האחת שלה כמו שהיא לא התרגשה מעולם. והסיכות, הו הסיכות!
"בדיוק כאלה רציתי אמא!", היא אמרה לי בקול מלא הודיה. כמה הוקרת תודה הייתה בה, כמה אור בעיניים. היא מיד ניגשה לשחק במלוא תשומת הלב במתנה שלה שכל יום מחדש אנחנו פותחים ומשחקים בה יחד .
כל מי שיש לו ילדים או אחיינים קטנים מכיר היטב את התזזיתיות הפרועה שילד נכנס אליה כשיש עליו התקפה של מתנות, ונראה שהדבר היחיד שהם מסוגלים להגיד במצבם זה: "מה עוד? מה עוד? נו אמא, מה עוד?", כמו מישהו שרק מחכה לרגע שבו צונאמי השפע הזה יפסיק לבלבל אותו.
מי היה מעלה על דעתו שאני זו שמכניסה בה לחץ עם הכמות המוגזמת של המתנות שאני מביאה לה תמיד? ומי היה מעלה על דעתו שהמצב המפתיע שנקלענו אליו יביא לנו כזה מגוון של תובנות.
אני זוכרת את עצמי בת 4, חושבת שכשממצמצים - כל העולם עוצר. כדי שחלילה לא נפסיד אף פעימה. והנה הגיע לו מרץ 2020 - והעולם כולו ממצמץ לרגע. ואני? פשוט התמסרתי.