נדמה לי שהייתי בכיתה ד'. חבר שלי דידי ואני ראינו מודעה שבה נכתב כי בקולנוע "חוף" (בחדרה) יתקיים בשישי בערב מופע של זמרים וזמרות שונים, שבסופו יופיע גם יגאל בשן! היינו מסוחררים. יגאל! בשן!! בחדרה!!! שכנענו את ההורים לקנות לנו כרטיסים ובערב שבת הלכנו שנינו לבד. פעם ראשונה בחיים. זה היה אירוע ארוך. כל פעם עלה זמר אחר ושר איזה שיר מ"מצעד הפזמונים". אבל ידענו שיהיה שווה לחכות. כי בסוף הוא עלה לבמה, עם מכנסי קטיפה מבריקים וחולצה עם הדפס פייזלי. הוא היה כל כך קול. הוא כיוון את הגיטרה, וכשהוא התחיל לשיר שתי בנות צרחו באולם. אבל השתיקו אותן.
אם אני זוכר נכון הוא פתח עם הלהיטים שרק אני זוכר "קרנבל" ו"מתנה מן הים", המשיך עם הלהיט המוכר "אין לי יותר מה לומר" וסיים עם ה-להיט, "לצפון באהבה". זה היה מרגש ומסעיר, ואיך שנגמרה ההופעה רצנו לדלת היציאה כדי להיות ראשונים ולהספיק, אולי, לראות אותו יוצא מכניסת האמנים. הספקנו לראות אותו בחטף במונית, אחר כך התווכחנו דקות ארוכות אם הוא ראה אותנו או לא. אחרי כמה שבועות עשיתי בחדר שלי החלפה, ותליתי על הקיר את הפוסטר בגודל טבעי (4 פוסטרים של 50X70 ס"מ שחולקו עם הגליון במשך חודש).
בתור הזהב של הלקות הצבאיות, יגאל בשן היה אחד הכוכבים הכי זוהרים. אני זוכר תמונה צבעונית של "להיטון" שחילק באותן שנים פרס שנקרא "תקליט הזהב". יגאל בשן עומד משמאל, שלמה ארצי מימין, ובאמצע דורית ראובני. ה-כוכבים של 1972. אבל רגע, מסודר. הוא למד בתיכון לאמנויות בתל אביב, וכבר שם היה לו צמד עם שלומית אהרון ולהיט ראשון. אחר כך הוא התקבל למחזמר "איי לייק מייק" שם כיכב בכנופיית "מיטב הנוער, מחלק פה את הדואר" עם שולה חן ומוטי גלעדי. כשהוא הגיע לצבא כל האלופים רבו עליו ופיתו אותו שיבוא ללהקה הצבאית שלהם. הוא בחר בפיקוד צפון. האנקדוטה הנחמדה היא שבהתחלה אושר לו להופיע לבד עם נגנים, אבל אחרי כמה חודשים הוא הבין שזה משעמם והעדיף להיות עם החבר'ה.
בלהקה הוא פגש את עדנה לב. הם היו צמד מושלם. בשנת 1972 הם היו זמר וזמרת השנה של גלי צה"ל והקליטו דואט יפה בשם "צריך לשמור על הבית שלי". שנתיים אחר כך הוא שר את הגרסה היותר מצליחה במקור ל"קפה אצל ברטה". כמו כל זמרי הפופ של אותה תקופה, גם בשן לא היה כל כך אהוב אצל חבורת לול, שגם כתבו פרודיה על הלהיט הכי גדול שלו "מתוק מתוק" וקראו לזה "חמוץ חמוץ". מה שהם דווקא פספסו אצלו, זה שבשן היה מלכתחילה תל אביבי מובהק. הוא מעולם לא שר שירי שדות ומשעולים, ואפילו "לצפון באהבה" השיר הכי פטריוטי שלו, הוא פזמון פופי עליז. הוא היה זמר "עירוני" לגמרי.
וזה בלט עוד יותר כשבשן התחיל לכתוב שירים בעצמו. השירים שכתב בעצמו היו הלהיטים הכי גדולים שלו. "יש לי ציפור קטנה בלב" ו"בואי נעשה לנו חג" השירים הכי טובים של 1975, הם לטעמי רגע השיר בקריירה שלו. הוא היה אז בן 25. הכי יפה, עם השיער המושלם, ועם קול נעים וחזק וטוב. והכי מתאים לרגע. אפשר לראות את זה בספיישל ישן של ערוץ 1 שמנוגן מידי פעם בלילה. בשחור לבן הוא מלהיב את כל היושבים במועדון "צוותא" ומחזיק אותם בקצה האצבע. בגלל שהיה תימני (בשארי במקור) שגדל על פופ מערבי, הוא הצליח במנגינות שלו בתקופה ההיא לשלב פופ עם טיפה ניחוח מקומי. ואגב, באותו אלבום הוא ביצע גרסה פאנקית מעולה שמשום מה לא זכתה מעולם לכבוד המגיע לה, ל"אם ננעלו דלתי נדיבים", ועופרה חזה הצעירה שרה לו קולות רקע.
בכלל, יגאל בשן היה עם העיניים למערב. הוא הבין בדיסקו ("ודוד יפה עיניים") ולא מפתיע שלאורך השנים היו לו חוזי הקלטות בגרמניה, באנגליה ובארצות הברית. שם הוא אפילו הוציא כמה תקליטים. הוא הופיע בפסטיבלי מוזיקה באירופה (זכורה לי במיוחד הופעה בפסטיבל פלרמו בסיציליה, בעיקר כי בתמונות הוא לבש חליפת קטיפה הכי יפה שראיתי בחיים). וגם המוזיקה שלו עברה שינויים. בסיבוב שלישי כשנסע לארצות הברית הבין שהכיוון עכשיו הוא רוק. כשחזר הקליט את "סיון", כנראה להיטו הגדול ביותר. התהילה שלו כאמן כותב ומבצע, נעצרה בערך שם. איכשהו בעידן הרוק של האייטיז הוא נחשב קצת מתוק מכדי להמשיך לככב לצידם של ממלאי האצטדיונים.
ואולי זה קשור לזה שהתחיל באותה תקופה להופיע בפסטיבלי ילדים. הוא היה כבר נשוי למיקה, ואבא לאלינור ואורי. ואז בקדם אירוויזיון 1985 הוא שר עם עוזי חיטמן ויונתן מילר את "אנחנו נשארים בארץ", שהפך אותם להרכב, ואז לכוכבי תכנית הילדים המיתולוגית של ערוץ 1 "הופה היי". וכך, בגיל 35 הוא הפך לכוכב ילדים למשך שני עשורים. בתקופת הסיבוב הזה הוא קצת נשכח מלב המבוגרים, ואת זה כבר היה קשה לו להחזיר. אני יודע שזה מאוד ציער אותו, אבל משום שהיה איש שהולך זקוף, הוא לא יצא להתבכיין בתקשורת, התכנס לתוך ביתו, הוציא לעתים רחוקות שיר חדש ומדי פעם הופיע בהצלחה. יש הופעה מפורסמת בזאפה מ-2011. הקהל בא להיזכר איתו. בשנים האחרונות גם סבל מבעיות בריאות, וזהו. עכשיו הוא איננו, אבל השירים שלו ישארו. ולי תמיד ישארו הזכרונות מקולנוע "חוף".