על אף שיש סיכוי גדול שלא תצליחו לזמזם אפילו שיר אחד מתוך האלבום החדש והשלישי שלי "עד מתי...", אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי כזמרת יוצרת, הפועלת שנים רבות בסצינה המוזיקלית אותה אני חולקת עם עוד הרבה אמנים טובים ומוכשרים (שגם את שיריהם המצויינים לא תוכלו לזמזם), בארצינו הקטנה שלעיתים אוכלת אומניה.
תסכימו איתי שאי אפשר בלי מוזיקה, שהמוזיקה היא החמצן של הנפש ואף על פי כן - כמה יסורים!!! לא רק שאנו לא מקבלים תמיכה, שכבר אין כמעט חברות תקליטים שמשקיעות באמנים, שכבר אין מנהלים אישיים שמתוך אידיאולוגיה ואהבת האמנות מפלסים דרכו של האמן, אלא שהאמן עצמו צריך להשקיע מדם ליבו וממיטב כספו ולכלכל את כל הסובבים אותו ובסוף גם להוקיר תודה על כך שמאפשרים לו להשמיע את קולו.
בעידן הרייטינג והאינטרנט, כשהכל כל כך נגיש וכולם רוצים להתפרסם, נוגסת תרבות הסלבז בכל חלקה טובה. אמן זקוק למסה גדולה של קהל ועבורו הפרסום הוא אמצעי כדי להגיע לכמה שיותר אזניים ולבבות. אבל הרעש הגדול שנוצר מריבוי המבקשים חשיפה כמטרה בפני עצמה דורש אקרובטיקה והתערטלות מצמררת כדי לבלוט מעליו. סתם שירים טובים כבר מזמן לא מספקים את הסחורה.
ואני ושכמותי - רק רצינו לשיר - למלא את יעודינו בעולם הזה, יעוד שלעיתים חזק מאיתנו (מה שמבטיח את כוח ההשרדות שלנו גם בתנאים מחפירים). אלא שתם עידן התמימות. יכולת ההקשבה נשחקה עד דוק. הרגישות התכהתה עד אימה. ועכשיו בשביל שתשמעו את השירים שלי - עלי להתפשט. אז זהו זה - אני לא מוכנה, ומבקשת גם מכם - לא להכנע לכללי המשחק.
ותודה גדולה לכל מי שחלק איתי את חבלי הלידה של האלבום, תודה לכל מי שהקשיב, שעודד, שפירגן, שתמך ברגעי הגאות ובשעות השפל. למי אכפת ש"אחרי 30 זה יופי" ועוד יותר - למי אכפת שגם אחרי 60, הרי אנו תרבות שמקדשת את הנעורים ובועטת באכזריות את זקני השבט. ומי לא חווה עצמו מתגורר ב"עיר של זרים" שפניה מנוכרים, שהרי כבר מזמן לא מעניין אותנו אף אחד חוץ מעצמינו. ובסימן השנה החדשה הבאה עלינו לטובה - עכשיו לנשום.
שלכם, חני דינור
*חני דינור תארח את עדנה גורן, מיכה ביטון ורמי הראל במופע ההשקה לאלבום שיתקיים בהערב (שלישי, 28.8) במועדון "זאפה" בהרצליה.