_c.jpg "בוב דילן, בריטניה, 1966 (צילום: Express Newspapers, GettyImages IL)")
היום ימלאו 70 שנה להולדת בכיר יוצרי המוזיקה הפופולארית ב-70 השנים האחרונות. אוהדיו הישראלים יוכלו לחגוג אותו ואיתו כחודש אח"כ, בהופעתו באצטדיון רמת גן. ללכת? ברור שכן. אמנם בוב דילן עצמו העיד, כפי שניתן לקרוא למטה, שהמסע עם טום פטי ב-1987, במהלכו ניגן לראשונה בישראל, היה נוראי. אבל הגאון חזר לכאן ב-1994 ופיצה לפחות בהופעה האדירה שראיתי בהיכל התרבות בתל-אביב.
אפילו חיים שלמים לא יספיקו על מנת לשבוע ממנו
זכיתי לתפוס אותו גם בפריז שנה קודם לכן, באותו כושר מצוין. אז נכון, דילן הוא סוג אחר של פרפורמר לעומת ווטרנים כמו לאונרד כהן או פול סיימון, שמקפידים להציע לקהלם חוויה מלוטשת וכמעט ידועה מראש. אצל דילן אמנות הבמה פחות כבולה לתכנונים המוקדמים ויותר חיה את הרגע, גמישה והפכפכה, ובכך מזמנת ומאפשרת הן נסיקות לגבהים עצומים והן נפילות כואבות.
ועדיין, כמי שנכווה ב-1987 אבל יצא נפעם פעמיים, שש ושבע שנים אח"כ, אתייצב באצטדיון ר"ג לא רק בתקווה להתעלות נוספת. אהיה שם בעיקר כדי לעשות את המעט ולשלם בעבור הזכות למחוא לדילן כפיים. לשוב ולהריע ולהודות לו על תרומתו העצומה והבלתי ניתנת לאומדן לחיי. זו עסקה מאד הוגנת, ומסוג החוויות שבהן רצוי וראוי להשתתף לא רק בשל כל מה שניתן לקבל מהאמן, אלא בגלל המעט שאולי אפשר להחזיר לו: כמה שעות של הוקרה וחום בתמורה לגוף היצירה החד-פעמי שהעמיד דילן, ושאפילו חיים שלמים לא יספיקו על מנת לשבוע ממנו.
עיונים אינסופיים ביצירתו
לפני חמש שנים, אוניברסיטת מינסוטה, מדינת הולדתו של דילן, ארגנה סמינר בן שלושה ימים שאליו נקראו מכל קצוות העולם מוזיקולוגים ותיאולוגים, פסיכולוגים וסוציולוגים, אמנים ועיתונאים, לדון בהשלכות העבודה הדילנית על האנושות. ההיקפים חסרי התקדים של העיונים ביצירותיו נובעים לא רק מנשגבותן, אלא גם מכך שלאורך השנים האמן החמקמק נותר תמיד טמיר, בלתי פתור, פתוח לשלל קריאות אפשריות.
לציון ה-70 שלו בחרתי להביא שבע אמירות דילניות, כדי לחזור ולהקשיב לתובנות שהאמן עצמו נידב אודותיו. ארבע לקוחות מהאוטוביוגרפיה המופלאה שלו "כרוניקות", ושלוש מראיונות ל"ניו-יורק טיימס", ה"לוס-אנג'לס טיימס" ועיתון הונגרי בבודאפשט. הן כמובן מעידות על דילן מהמקור הכי מהימן, ואולי מציעות מפתחות לדלתות כניסה אפשריות אל היקום הכה לוהט ומסעיר שהוא התודעה הדילנית.
"לא יכולתי להסתפק ברוקנ'רול, נכנסתי לפולק כי היה יותר עמוק"
1. על רוברט ג'ונסון והשפעתו עליו, בציטוט שיכול לתאר היטב גם את דילן עצמו והשראתו על יוצרים שבאו אחריו: "לא הצלחתי לדמיין איך המוח של ג'ונסון היה מסוגל להיכנס ולצאת מכל כך הרבה מקומות. נדמה כאילו הוא יודע הכול על הכול. לא נטוש ולא אבוד ולא כבול. דבר לא עצר בעדו. אם לא הייתי שומע את התקליט של רוברט ג'ונסון, סביר שמאות שורות שלי היו נחסמות בפני העולם".
_c.jpg "בוב דילן, ג'ואן באאז (צילום: Getty Images, GettyImages IL)")
2. על השידוך של חייו: "מעולם לא יכולתי להסתפק ברוקנרול. 'טוטי פרוטי' ו'נעלי זמש כחולות' היו משפטי מפתח נהדרים עם מקצבים פועמים שיכולת להיסחף באנרגיות שלהם. אבל הם לא היו רציניים, ולא שיקפו את החיים באופן מציאותי. נכנסתי למוזיקת הפולק משום שהייתה מלאה ברגשות הרבה יותר עמוקים, וביותר ייאוש, עצבות, ניצחון, ואמונה בעל טבעי. בשורה אחת של שיר פולק היו יותר חיים אמיתיים מבכל שירי הרוקנרול, ונזקקתי לזה. אם עשיתי משהו בחיי, הרי שהדבר היה לחבר את השניים, הרוקנרול והפולק. כי לא היה שום דבר רציני במוזיקה הפופולארית כשהתחלתי".
"אף פעם לא הייתי יותר ממה שהייתי"
3. על בריחתו מהתהילה וממיתוגו כדובר וכמנהיג של דור: "אף פעם לא הייתי יותר ממה שהייתי: מוזיקאי פולק שהביט אל תוך הערפל האפור בעיניים מסומאות מדמעות והמציא שירים שריחפו באובך זוהר. עכשיו זה התפוצץ לי בפנים ונתלה מעליי. לא הייתי מטיף שמחולל ניסים, זה היה מוציא כל אחד מדעתו. ואחרי כמה זמן אתה מגלה שפרטיות היא משהו שאפשר למכור, אבל שאי אפשר לקנות".
_c.jpg "בוב דילן מקבל פרס למפעל חיים של AFI ב- 2009 (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)")
4. בסוף שנות השמונים, מתוך אהדתו לראפרים החדשים, מביט לעתיד המוזיקה, בתיאור ששוב הולם יפה גם את עבודתו שלו: "בסופו של דבר יצמח מישהו שיהיה לו את זה שוב. מישהו שיוכל להסתכל לתוך הדברים ולראות את האמת שבהם. כמו שמסתכלים לתוך מתכת וגורמים לה להינמס. לראות את הדברים ולחשוף אותם עם מילים קשות והתבוננות חודרת ואכזרית".
5. על משבר היצירה וההופעות בסוף שנות ה-80: "עשר השנים האחרונות הותירו אותי מובס וגמור מקצועית. היה בתוכי אדם נעדר והייתי מוכרח למצוא אותו. אני מגיע לכל מקום כטרובדור משנות ה-70, שריד פולק-רוק מהעבר, אמן מילים מימים שחלפו ואינם. מנהיג בדוי של מדינה שאיש לא מכיר. בעבר כתבתי שירים שהיו מקוריים ביותר ומשפיעים ביותר, ולא ידעתי אם אי פעם אעשה את זה שוב. וגם לא היה לי אכפת. שירי נעשו זרים לי. לא הייתה לי המיומנות לגעת בעצבים החשופים שלהם. זה כבר לא היה הרגע שלי בהיסטוריה. הלהט נעלם והגפרור נשרף לגמרי. תפקדתי על טייס אוטומטי, יוצא ידי חובה".
"אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל חלק מדברים שאינם משתנים"
6. עצה ליוצרים צעירים :"אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל חלק מדברים שאינם משתנים, וזה לא כל-כך מסובך. אנשים עדיין אוהבים ושונאים, מתחתנים ומביאים ילדים, משתעבדים לתשוקותיהם וסוטרים זה לזה בפנים. בדיוק כמו ביוון העתיקה. מה כבר השתנה מאז? מתי אברהם ניפץ את צלמי האלילים של אביו? מבחינתי זה קרה ביום שלישי שעבר. אלוהים עדיין שופט, והרוע עדיין שולט בעולם. לכותב השירים המתחיל אני מציע להתעלם מחומרים עדכניים. עזוב את זה. תקרא את ג'ון קיטס והרמן מלוויל, תקשיב לרוברט ג'ונסון ולוודי גאת'רי".
7. על תוכניותיו לעתיד, תשובה במהלך מסע הופעות ב1991 :"אני מתכוון להמשיך לכתוב, להקליט ולהופיע. חיי מתנהלים כך כבר המון שנים, והם נעשים טובים יותר ככל שהזמן עובר. אני משתפר עם הגיל. ואני מתכוון להמשיך עוד המון שנים. אם תבואו לראות אותי כשאהיה בן 90, כנראה שאמצא על במה כלשהי".
