אני אוהבת את ג'וני מיטשל. את הדרך שבה היא נכנסת לחדר בגופייה כשכולם לובשים מעיל. אין לה צורך בהגנות, במסכות, בכיסוי. היא מה שהיא, וזהו. ורק מי שניסה פעם להיות מי שהוא, בלי הגנות, בלי מסכות, בלי כיסוי, יודע עד כמה זה מסובך. עד כמה אנחנו רגילים לעקוף ולעשות סיבובים ולהיזהר כדי להגיע מנקודה לנקודה, עד כמה אנחנו רגילים לשכוח את הקו הישר, הקצר, ביניהן. גם לורה מארלינג וגם יעל דקלבאום הושוו לא פעם למיטשל הגדולה, מחמאה עצומה שדורשת ממך להתפשט (מטפורית, מטפורית). בינתיים, טפו טפו, הן לא עושות פדיחות.
לורה מארלינג מגלה את עצמה באל.איי
ללורה מארלינג יש אלבום חדש. החמישי במספר - זה הזמן להזכיר שהיא רק בת 25 - שמגיע אחרי הפסקה של שנתיים, שבה חשבה לעזוב את תעשיית המוזיקה, עברה מהאפרוריות האנגלית לכתמתמות הבלתי נגמרת של לוס אנג'לס וגם טיילה לה לבדה באמריקה, עשתה יוגה, התמסטלה ופגשה כל מיני טיפוסים חד פעמיים. יצא מזה "Short Movie", 13 שירים שבהם היא מתרחקת מהשבריריות הפולקית הג'וני מיטשלית ומתקרבת הרבה יותר לחספוס הרוקיסטי של פי.ג'יי הארווי ופיונה אפל (עם נגיעות כיפיות של כריסי היינד), שזה לא פחות פנטסטי בכלל, ובטח שלא פחות חשוף.
כבר היו לכך סימנים, זכור לי במיוחד "The Beast" המצוין מתוך אלבומה השלישי "A Creature I Don't Know", אבל כאן היא תוקפת בלי להתנצל, ורק תקשיבו למילות השיר הפותח את האלבום, "The Warrior": "הוא רוצה להמשיך לרכוב עלי, הוא רואה קרב שהוא לא רוצה להתמודד איתו לבד, אני מנערת אותו מגבי, הוא נופל על ברכיו על המסילה המדממת. אני לא יכולה להיות הסוס שלך יותר, אתה לא הלוחם שאני מוכנה למות בשבילו, אני רואה מה אתה מתכוון לעשות בי, אני לא יכולה להגן עליך מפני מי שאתה רוצה להיות. אני רק סוס בלי שם, איפשהו יש חיות אחרות שחושבות אותו דבר. אני רק סוס על אדמת הבור, איפה הלוחם שאני מחפשת?".
נשמע שמארלינג מחפשת לא רק את הלוחם שהיא תהיה מוכנה למות למענו אלא גם את עצמה. היא מצטיידת לשם כך בגיטרה חשמלית ושיער קצר, מנערת מעליה את כל מה שהיא לא צריכה – היא אפילו הפיקה את האלבום בעצמה – ויוצאת לדרך, כי היא יודעת שכדי למצוא צריך להיות לבד לגמרי, כדי להימצא צריך להיות לבד לגמרי, וכדי ללכת לאיבוד צריך להיות לבד לגמרי, כך לפחות היא שרה ב"Easy". בכלל, נושא החיפוש מוזכר כמעט בכל שיר. "אני אישה עכשיו, אתה יכול להאמין?" היא שואלת ב"Don’t Let Me Bring You Down". בהחלט כן, ואחת מוצלחת מאוד.
יעל דקלבאום מפזרת אבק פיות
גם ליעל דקלבאום יש אלבום חדש, והיא לעומת לורה מארלינג לא קיצצה את שערה ועברה אל הצד האפל, אלא נשארה ענוגה וחולמנית ומהורהרת וטהורה. "שמחה ועצב", אלבומה הקודם שקיבלנו עם פרוץ 2012, שבו היא שרה בעברית, ליווה אותי הרבה יותר ממה שחשבתי שילווה, ועדיין נשאר בסביבה, יד מנחמת שמוכנה להישלח, כתף שאפשר לבכות עליה.
"אנוש" הנוכחי, שהפיק ועיבד יוסי פיין, נחצה בין עברית לאנגלית, טבעי בשתיהן, טבעי בכלל, משלב בין הפולק המוכר שלה לקצת רגאיי וקברט. ולמרות שהוא מושלם מדי, עגול ובוהק כמו כדור בדולח, ולכן נכנס לי פחות אל הלב מקודמו (בינתיים), הוא עדיין מספק המון נחמה, כיאה למישהי שמגיעה משלישיית הבנות המנחמות ההן, זוהר מטוב לב, מתקווה ומאור. אם מארלינג צריכה להתמסטל ולאבד את עצמה כדי למצוא את עצמה מחדש, דקלבאום שרה שהפסיקה עם המריחואנה, כי היא רוצה למצוא את החופש שלה בלי תנאים.
בביקורת על אלבומה הקודם כתבתי שהרוחניות בו עלולה להרתיע את מבוהלי הניו אייג', אבל העושר והרכות שלו שווים את הנחת הציניות בצד, ואני עומדת מאחורי המילים האלה גם לגבי "אנוש". אני נזכרת לרגע ב"כל מה שאנושי" של ערן צור, שנכנס לעין הסערה ויוצא ממנה כשהוא מודע היטב לעוולות שמבצעים בני האדם, ומבינה שאולי קשה לשמוע את זה אצל יעל דקלבאום, אבל גם היא יודעת, היא פשוט בוחרת להסתכל על החצי המלא של הכוס. וגם אם היא מספרת את זה בדרך שלא חפה מקלישאות, היא השיגה את הידיעה הזאת בעבודה קשה. "אני חושבת שהיה לי מספיק ייאוש, אני חושבת שהיו לי מספיק סיבוכים, אני חושבת שהיה לי מספיק חינוך שקרי, נצמדתי יותר מדי לחוקים", היא שרה ב"Take Me in Your Arms" הכובש. ההזדהות מתבקשת.
יעל דקלבאום, יפה מבחוץ ומבפנים, ממשיכה לפזר אבק פיות, ואני מציעה לכם להיות בסביבה. כי פסח, ומלא חולי ניקיון מסתובבים עם שואבי אבק.