אחד הדברים הכי טובים בכל הקשור למוזיקה, הוא העובדה שכשהיא מכה בך - אתה לא מרגיש כאב. את זה אגב, לא אני אומר, אלא בוב מארלי, ובאמת שמעטות ההזדמנויות שמוזיקה מכה בך בכזו עוצמה שאתה פשוט לא מצליח לתאר מה אתה מרגיש, וזה נוגע בך בכל כך הרבה מקומות. זה בדיוק מה שקרה לי אחרי האזנה אחת לאלבום החדש של אורית טשומה.
"תגידי אמא, את לא מצטערת שעלית? איבדת את אמא שלך וגם תינוק בן חצי שנה במחנה הפליטים. עכשיו תסתכלי על הרבנות, הקליטה, המשטרה, הזריקות, אינסוף למקרי הגזענות והדחייה וההתאבדויות. אתם בסך הכל בדיוק כמונו בין לבין. תכף מגיעים" (מתוך "בין לבין")
הנה אגרוף ראשון ומפתיע שתופס אותך לא מוכן. אגרוף מילולי שמכה ישר בבטן, ומי שאחראית עליו כאמור היא אורית טשומה (31), מי שגדלה בנצרת עילית, מתגוררת בשנים האחרונות ברחובות, ונכנסה בשנה האחרונה חזק לזירת ההיפ הופ המקומית, ולגמרי נראה שהיא פה כדי להישאר.
ביום בו שמעתי לראשונה את השורות כאן למעלה, עדן אלנה זכתה בגמר "הכוכב הבא", ומיד הכריזה בגאווה: "היום אני הנציגה האתיופית הראשונה של ישראל באירוויזיון". טשומה לעומתה, ממש לא מייחלת לתואר "האתיופית הראשונה ש". היא הרבה יותר מתחברת להשוואות ללוריין היל, ופשוט רוצה לזכות להערכה כיוצרת וכותבת ישראלית שזיקקה הרבה כעס וכאב לשירים שלה - והיא לחלוטין ראויה לזה.
"את השיר הראשון שלי בעברית כתבתי בעקבות משימה שקיבלנו באחד השיעורים במכללת BPM מהמורה דוד פרץ שהיה מרצה שלי", מספרת טשומה בראיון מיוחד ל-mako. "הוא ביקש שנכתוב על זיכרון ילדות, ולמרות שנולדתי בארץ, רוב הזיכרונות שלי קשורים לתרבות והמורשת ממנה באתי".
"באותו רגע נולד הטקסט 'סליחה אמא אתיופיה'", היא מספרת. "קצת חששתי להקריא אותו בפני כל הכיתה, אז לקחתי את דוד רגע לצד, וברגע שסיימתי להקריא לו את הטקסט, הוא השביע אותי שבכל פעם שאעלה על במה בחיי - אני חייבת לבצע את הטקסט הזה כמו שהוא".
ומתי באמת ביצעת אותו לראשונה מול קהל?
"אחרי שאריק אבר (ממייסדי 'פואטרי סלאם ישראל') ראה אותי בערב ספוקן וורד שנקרא 'שירת האפרו', הוא הזמין אותי לפני בערך שנתיים למופע פואטרי סלאם, שם הקראתי אותו לראשונה מול קהל בו לא היו אתיופים בכלל".
את זוכרת את התגובות?
"אני זוכרת הכל בבירור – היו חלק שאמרו לי שהם יכולים להזדהות עם זה, למרות שהגיעו מסביבה שונה משלי, והיו כאלה שבאופן מוזר שאלו למה את כותבת על זה בכלל? ובלי לחשוב יותר מדי עניתי להם שאם אני לא אכתוב על זה, אז מי יכתוב? אם מישהו אחר היה מדבר על זה בתרבות הישראלית, אז כנראה שלא היה לי צורך לעסוק בזה - אבל אני פשוט מרגישה שאין לי ברירה".
"סליחה - כמעט שכחתי להשאיר לך מקום, זהותי נפלה בשבי מלחמות היום-יום, האירוניה ש'ביתא ישראל' כבר בבית של 'אמלק (אלוהי) ישראל' עוררה בי מבוכה" (מתוך "סליחה אמא אתיופיה")
והנה האגרוף שני שמסחרר את המחשבות בניסיון להבין משהו שאין לי סיכוי להבין, זאת למרות שגדלתי בשכונה הסמוכה ובאותה העיר (גם אני יליד נצרת עילית/נוף הגליל), וכל מה נשאר לי לשאול זה האם באמת יש בה רגשות אשם על כך שהשאירה את אתיופיה מאחור: "האמת היא שכן, אני מרגישה שזנחתי את הזהות שלי בשלב מסוים בחיים", מספרת טשומה בכנות. "אמנם גם עכשיו אני לא בטוחה שאני משקיעה את רוב היום בחיזוק המורשת שלי, אבל בכל מקרה היה לי חשוב לבקש סליחה, כי יש בקהילה שלי המון אוצרות".
מעניין, על איזה אוצרות מדובר?
"החינוך של ההורים שלי לצד התרבות והמורשת שנשמרו 2000 שנה ולא נתתי להם מקום. מה שהכי חורה לי זה שאני מבינה לצורך העניין הרבה יותר אנגלית מאשר אמהרית. הדברים האלו שוברים אותי, ואחת השאלות שהתמודדתי איתן היא מי אשם בזה? בשיר סליחה לקחתי אחריות ועשיתי את הבחירה".
ואת עדיין חושבת שהמשפחה שלך עשתה טעות כשבחרה לעלות לארץ?
"ממש לא. ברגע שחזרתי אחורה, הבנתי שאני לא יכולה לתת לשום מקרה גזענות או אלימות משטרתית לפקפק בזהות או בקהילה שלי. אני מאוד מתרגשת בזמן שאני אומרת את זה, אבל מבחינתי זכיתי לעלות לירושלים, ואני מאוד גאה בדור הקודם שלא ויתר והצליח לעשות את זה בזכות האמונה החזקה שלהם".
בימים אלה, טשומה, שהעבירה את מרבית נעוריה בפנימייה בקיבוץ מעברות, עובדת במקביל ליצירה המוזיקלית שלה בהוסטל לנערים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי: "אני לא חושבת שזה היה במודע, אבל כשחזרתי מהטיול שלי אחרי הצבא, נמשכתי לעבודות בתחום החינוך", היא מספרת על הבחירה המקצועית שלה. "היה לי חשוב לזהות נערים שמרגישים כמוני, ולנסות לתת להם נקודת מבט שונה לחיים. אז אפשר לומר שזו סגירת מעגל. אין לי שליטה על מישהו שייקום בבוקר ויישנא אתיופים - אבל יש לי השפעה על עצמי והיצירה שלי".
רק שטשומה, מבלי שהיא מתכוונת בכלל, משפיעה ברגעים אלו ממש על המוני נערים שחווים מגוון של משברים בישראל של 2020 והטקסטים שלה הם דבר פשוט ונפלא להיאחז בו. קחו את הטקסט הבא לדוגמה: "שיננתי בעל פה את החוקים, בלעתי הקאתי את כל השקרים, שחקני ספסל של החיים, טורפים עכשיו את הקלפים". (מתוך "שחקני ספסל")
והנה הגיע האגרוף השלישי, זה שלא משאיר לך שום סיכוי ומכניע אותך מול היוצרת הכי מרעננת ומעניינת שלוחמת בימים אלה בזירת המוזיקה הישראלית. זאת שמעלה על כתב כל מחשבה, השלמה או חרטה שעולה לה בראש ומסדרת את המילים בצורה שלא עוזבת אותך גם שעות אחרי שהקשבת להן.
"השפע בדלות", האלבום המשובח שלה שיצא בדצמבר האחרון בעזרת כישורי ההפקה של אביתר מינץ ודוד ארבל, הוא המתנה הכי מופלאה שטשומה יכולה הייתה להעניק למורשת התרבותית שלה. מדובר באלבום ספוקן היפ הופ שעמוס ברגעים מהדהדים של טקסטים חריפים וחסרי רחמים, בפלואו שמזכיר כאמור, איזו אחת – לוריין היל, וכמו הרבה תופעות שמתרחשות בלי שום הסבר, גם כאן בישראל אנחנו חווים לאחרונה פריחה אדירה של היפ הופ נשי שהחלה לפני כשנתיים עם האלבום של אקו, נמשכה עם עדן דרסו, ובימים אלה נמצאת בשיאה עם אלבומי הבכורה של סימה נון, יסמין מועלם וגברת טשומה.
אז האם בעוד שנתיים אורית טשומה תעלה להופיע בפארק הירקון לפני הרד הוט צ'ילי פפרס, כפי שקרה לג'ימבו ג'יי? הלוואי וכן. יש לה את כל מה שצריך בשביל להיות שם, וכבר תקופה ארוכה שלא הייתה פה אמנית כמוהה שדיברה על הכל בלי מחסומים. מי שמצאה את השפע בדלות, ומדברת על זה כמו אף אחת אחרת.