ברכות!
מרבית מאלה מכם שמכירים אותי, מכירים אותי כשאנן מהדג נחש. מה שנכון כמובן, אני בהחלט שאנן מהדג נחש. אבל לצד חברותי בלהקה ועיסוקי המהנה בכתיבת שירים, אני אוהב גם לפעמים לכתוב בלי חרוזים, ולא דווקא בפורמט של שירים. ואכן, כפי שמיעוטכם יודע, יצא לי בעבר לכתוב כתבות וטורים בכל מיני עיתונים ומגזינים, ועתה אני מגיע לראשונה למדיום האינטרנטי. נדמה לי שתמיד הייתי קצת בדיליי על החיים. העיקר שבסוף אני מגיע.
כמו שקורה בשירים, וכמו שקורה בעיתונים, אני מתכנן להגיד גם כאן בדיוק את מה שאני חושב בכל מיני סוגיות שנראות לי רלבנטיות או סתם מעניינות. אני מקווה שיהיה לי (וגם לכם) כיף פה, ואני מאוד מאוד שמח שגם סנפירי בא איתי, כי בלעדיו זה לא אותו דבר. טוב חלאס עם הבלה בלה. לדרך.
הזמנים (הם) משתנים?
כמעט ואין ספק שההופעה של בוב דילן הערב לא תהיה רגע מכונן. לא בחיי הזמר, לא בתולדות המוזיקה העולמית, לא בדברי ימי המוזיקה בארץ הקודש, לא בכלום. אפילו אותם עשרות בודדות מקרב הקהל שחיכו כל חייהם (הקצרים, יש להניח) לרגע שבו יוכלו לראשונה לחזות בבוב דילן מופיע בלייב, לא צפויים, בסופו של דבר, להגדיר את המופע הזה כאחד משיאי חייהם. יחד עם זאת, כמעט ואין ספק שהמופע יהיה מופע נוגע ומרגש שיכלול כמה רגעים גדולים. כי בוב דילן הוא פשוט אלוף.
אני זכיתי לראות את מר דילן מופיע בארצנו פעמיים. בפעם הראשונה נסעתי להופעה באוטובוס מאורגן שיצא מאמצע הנגב, הלוקיישן של הפנימייה שבה למדתי בזמנו, והגיע עד לפארק הירקון. הייתי תלמיד כיתה י' ואני לא זוכר הרבה. אני זוכר שרוג'ר מקגווין מהבירדס חימם את המופע שהייתי בו, אבל אני כבר לא הכי בטוח שזה באמת קרה, כי בכל הכתבות שמזכירות את ההופעה ההיא, אני קורא רק על החימום של טום פטי.
חוץ מזה אני זוכר שבאוטובוס בחזרה לפנימייה הדעות היו חלוקות. ורד, למשל, שהייתה אחת הבחורות הכי יפות במחזור ט' (שנה מעליי), אמרה ש"הבן זונה אכזב אותי". כששאלתי אותה "למה?" היא השיבה שהוא בכלל לא תקשר עם הקהל ולא זרק לנו אפילו מילה. אם אינני טועה הוא גם לא נתן הדרן. אבל האמת היא שזה לא הפריע לי. לא הבנתי למה הוא חייב לשוחח איתנו, ונהניתי פשוט להיות שם, לערב אחד, באותו מקום ובאותה שעה עם אחד מהגדולים ביותר שהיו.
את הפעם השנייה שבה ראיתי את דילן אני זוכר טיפה יותר טוב, אבל רק טיפה. זה היה באצטדיון הכדורגל של באר שבע (!) והייתי חייל בסדיר. ההופעה הזו הייתה כבר ממש לטעמי. עוד לא ידעתי שאני מוזיקאי, ועוד לא היו בחזקתי הכלים להסביר למה בדיוק אני נהנה כל כך, אבל אני בהחלט זוכר שעפתי. על הבמה היו (בין היתר) בנג'ו וכינור, ונדמה היה כאילו בוב והלהקה סוחבים את כל המופע לכיוון בלו גראסי כזה. העניין הוא שהם עשו את זה בכזו קלות שזה הרגיש כאילו הם יכולים לסחוב את הרפרטואר הדילני כולו לאיזה כיוון שבא להם וזה תמיד יעבוד להם פיקס.
אני זוכר שכשהגיע התור של Knocking On Heaven's Door, שכבר הפך (שוב) ללהיט אדיר בזכות הכיסוי של Guns N' Roses, עבר רחש בקהל. מה צפוי לנו? הביצוע שקיבלנו היה כל כך מעולה, כל כך מודע וכל כך משוחרר בעת ובעונה אחת, שהוא לבדו כבר היה שווה את הכל. אגב, גם בבאר שבע דילן לא ממש תיקשר עם הקהל, אבל נדמה לי שהדרן דווקא היה.
אז מה הסיכום? דילן אלוף. זה הסיכום. וכשהוא מגיע, אין את הפריבילגיה לוותר. הוא יוצר בעל יריעה כל כך רחבה שאין באמת סיכוי לכסות אותה בתקופת חיים אחת. מה שנפלא באמנים מסוגו זה שתמיד אפשר לדגום קצת, לטעום קצת, ותמיד זה יהיה ערב ללב ותמיד זה ידבר אליי. אפילו אם דילן הוא לא מאלה שאוהבים לפטפט עם הקהל בין השירים.
פינת בני הדודים (או פינת מעטים מול רבים)
אני מניח שרק אחוז זעום מכם מודע לעובדה כי זה נחשב מאוד לא לעניין לבוא להפגנה בסילוואן עם חולצה של שייח ג'ארח. אבל זה המצב. להפגנה בסילוואן מתבקשים המפגינים להגיע עם חולצה של ההפגנות בסילוואן. זה אולי נראה טיפה משונה, אבל האמת? אני דווקא אוהב את זה. אני אוהב את זה כי זה קצת שרוך אדום נגד שרוך לבן כזה, וגם כי בתכלס לדעתי זה חשוב שלמחאה יהיו אופי וזהות "חוץ מאבקיים". השימוש באקססוריז חשוב להרחבת גבולותיו של כל מאבק, שכן כל אחד, בכל גיל, יכול ללבוש חולצה. השימוש במוזיקה, כבר צובע את המאבק בצבעיו של הדור כולו. על זה שבוב דילן אלוף כבר דיברנו?