דיוויד בואי - השירים הגדולים

לפלייליסט המלא 

(David Bowie: "Rubber Band" (1967 

בשבילנו יש אולי משמעות אחת ויחידה לשנה הזאת, אבל בחלק אחר של הגלובוס יצא אלבום הבכורה של בחור אנגלי צעיר ושאפתן, והפנינה התיאטרלית המתוקה הזאת מתוכו, שזורקת ל"תפוז מכני" אבל קרתה ארבע שנים לפניו, אולי חושפת את חוש ההומור והאמביציה והקול הייחודי של בואי, אבל היא בטח לא הכינה אף אחד למה שקרה אחר כך.

(Space Oddity: "Letter to Hermione" (1969

לבואי היתה את היכולת להיות הכי מוגזם, תיאטרלי ונוצץ, לפזר מסביבו טונות של אבק כוכבים. אבל דווקא בגלל זה השירים הקטנים והעדינים והשבורים פוגעים הכי חזק. "אני לא בטוח מה אני אמור לעשות עכשיו, אז אני כותב לך את השיר הזה". ובמקרה הוא השיר הכי יפה בעולם.

(The Man Who Sold the World: "The Man Who Sold the World" (1970

שיר הנושא של האלבום השלישי של בואי, "האיש שמכר את העולם", הוא אחד מהשירים הרדופים שלו בכל הזמנים. השיר הזה הוא על אדם שכבר לא מכיר את עצמו ומרגיש נורא לגבי זה. זה כנראה הרגע הראשון בו בואי נכנס לזהות אחרת וביצע דרכה את השיר. משם הוא כבר הפך לאיש עם 1000 פרצופים.

(Hunky Dory: "Bewlay Brothers" (1971

כשמתגלה אליך אלבום מושלם כמו "Hunky Dory" ואתה שומע אותו מאות אלפי פעמים (וזה אנדרסטייטמנט), אתה מחליף את השירים האהובים עליך. בהתחלה אתה המום מהאנרגיה של "Changes", אחר כך אתה נפעם מול "Life on Mars" הנצחי והמונומנטלי, וכך הלאה. אבל בסוף אתה הולך אחרי הסיפור הפתלתל הזה, בניסיון למצוא בו היגיון, ומגלה שאתה שומר לו אמונים לנצח.

(1972) "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars: "Five Years

האלבום הזה, "עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט (והעכבישים מהמאדים)" הוא הדוגמא המושלמת לרגע שבו מוזיקה יוצאת מעצמה והופכת ליצירת אמנות. "Five Years" משמע כפתיחה לאפוס הגדול ביותר של בואי, וגם מהווה כניסה איטית למסע הגדול שלו. הוא מציע תרחיש יום הדין כשהעולם מגיע לקיצו, ממש כמו שמרגיש היום הזה לאוהבי מוזיקה.

(1973) "Aladdin Sane: "Lady Grinning Soul 

כי שפיות זה עניין של פרספקטיבה. האלבום פורץ הדרך הזה הכה ממש כמו הברק שמכסה את פניו של בואי - מפתיע, לא מובן, יצירתי בצורה שערורייתית ועם הפסנתור המטורף של מייק גארסון לכל אורכו. כאן, בבלדה המפעימה על הליידי, הפסנתר הזה מגיח בגרסה הכי רומנטית-מטלטלת שלו, וזה גארסון אמר, לא אנחנו. 

(1973) "Pin Ups: "See Emily Play 

האלבום "Pin Ups" מורכב כולו מקאברים של בואי לשירים שונים של אמנים כמו הקינקס ודה הו. "See Emily Play" הוא במקור שיר של הפינק פלויד, מהתקופה הפסיכדלית שלהם, אבל הוא מתאים לבואי כמו כפפה ליד (או ציור של ברק על הפנים). דיוויד בואי דיבר מספר פעמים על ההשפעה של סיד בארט עליו, בין היתר בגלל שהיה "הגבר הראשון שראיתי מאופר". הטקסט והלחן מתארים את החוויה של בארטתחת השפעת LSD, והגרסא של בואי לקחה את השיר למקומות אפלים יותר. אם השיר המקורי הוא טריפ, אז בואי הופך את השיר לטריפ רע, מטריד ומעולה. 

(Diamond Dogs: "Rebel Rebel" (1974

ריף הגיטרה המושלם הזה מלווה מילים שמהללות את האינדיבידואל, המרדני, הנזיל מגדרית - כל מה שבואי עצמו היה בצורה כל כך נהדרת. אולי בגלל זה היו לו כל כך הרבה גרסאות כיסוי: כולם רוצים להיות דיוויד בואי. 

(Young Americans: "Fame" (1975

"עם כמה שהיינו יהירים ושאפתנים בדור שלי, אני חושב שהרעיון היה שאם אתה עושה משהו ממש טוב, אתה נהיה מפורסם", אמר בואי ב-2003, "הדגש על התהילה עצמה הוא משהו חדש". את החזון שלו הציג שנים קודם, ב"Fame". התהילה של בואי מעולם לא גרמה לו להשתגע. יותר נכון - הוא תמיד היה גאון משוגע, אבל זו הגאונות שהחריפה.

(Station to Station: "Wild Is the Wind" (1976

כשיש לך אישיות כמו של דיוויד בואי, קול כמו של דיוויד בואי ומנעד רגשי כמו של דיוויד בואי, אתה יכול לעשות קאבר לשיר ישן, אפילו אם נינה סימון עשתה את זה לפניך, ולבצע אותו כל כך מושלם, חותך, מרגש, שאף אחד לא יזכור לעולם שהוא לא שלך, וזה בסדר גמור.

(Low: "Sound and Vision" (1977

"Low" הוא האלבום הראשון בטרילוגיה הגרמנית של בואי יחד עם בריאן אינו – תקופה שבעיני רבים נחשבת להכי אקספרימנטלית/נועזת/פורצת דרך שלו. בשלב הזה של הקריירה שלו המעריצים השרופים כבר הבינו שהדבר היחיד שאתה יכול לצפות לו מבואי הוא כל מה שאי אפשר לצפות לו. "Sound and Vision" הוא שלוש דקות של שיר פופ מושלם. אבל לא סטייל "זיגי סטארדאסט" – בית פזמון בית – אלא פופ אוונגרדי, כזה שמרשה לעצמו מתוך 180 שניות לבזבז 90 שניות על אינטרו, אבל איזה אינטרו! בעולם מתוקן שיר כזה היה מנצח באירוויזיון.

(Heroes: "Heroes" (1977

האלבום השני בטרילוגיה הגרמנית של בואי היה לא קל לעיכול, אבל הביא לעולם שני דברים מדהימים: הראשון הוא העטיפה האיקונית, אחת האקספרסיביות והמהפנטות בתולדות המוזיקה הפופולארית; והשני הוא שיר הנושא, בעזרתו בואי כאילו אמר: אמנם הקלטתי אלבום שרובו מוזיקה תעשייתית, אבל זה לא אומר שאני לא הולך לזכות בשיר השנה של גלגלצ. ואנקדוטה: שני האלבומים האחרונים יצאו באותה שנה, 1977. רוב המוזיקאים לא משחררים כל כך הרבה מוזיקה טובה בקריירה שלמה. 

(Lodger: "DJ" (1979

"אני הדי.ג'יי, אני מה שאני מנגן, יש לי מאמינים, והם מאמינים בי!". ללעוג לסגידה לדי.ג'ייז - גם את זה בואי עשה ראשון, כמעט עשור לפני שמוריסי יילל "תלו את הדי.ג'יי!" ב"Panic". שיר מושלם שמעט מאוד אנשים מכירים – עם קליפ כיפי ומצועצע שהיה מבחינה ויזואלית ואופנתית הנחליאלי שבישר את בוא האייטיז.

(Scary Monsters (And Super Creeps): "Ashes to Ashes" (1980

כמו בשירים רבים של בואי, מלך האמביוולנטיות, מהלך האקורדים המבריק והמדבק מסתיר לפעמים את המילים הכואבות. מייג'ור טום הוא ג'אנקי עכשיו (ואולי הוא תמיד היה כזה), וזו לא חגיגה, זו הלוויה. 

(Let's Dance: "Modern Love" (1983

דיוויד בואי הוא מכשף. ובשיר "Modern Love" הוא מפזר את קסם הפופ. ובכוחות האלה הוא יצר להיט נצחי שטומן בחובו מרדנות והתרסה. עצם העובדה ששיר העוסק במאבק בין אדם לאלוהים הפך ללהיט חתונות הוא עוד אחד מהנצחונות של בואי. "זה רק כוחו של הקסם", כפי שנאמר בשיר, גורם לציניות להשמע כמו שיר אייטיזי רומנטי ותמים.

(Tonight: "Tonight" (1984

הרגע הזה, שבו בואי מפתיע את הקהל בהופעה של טינה טרנר, יורד במדרגות לאט בז'קט לבן אלגנטי ומצטרף אליה לביצוע ירך אל ירך של "Tonight" (שכתב יחד עם איגי פופ, הממזר היחיד שעוד נשאר לנו), היה כל מה שאדם יכול לשאוף אליו. קנאה יוקדת (בטינה, בקהל, ברגע ההיסטורי) שלעולם לא תחלוף.

(Absolute Beginners Soundtrack: "Absolute Beginners" (1986

לפעמים הסרט הוא רק תירוץ. אני אבסלוטלי אוהב אותך. זה אבסלוטלי נכון. וזה אבסלוטלי השיר לרוץ איתו בגשם כל הלילה מרוב אהבה.

(Never Let Me Down: "Never Let Me Down" (1987

כל מי שהתאהב בבואי מרגיש שהוא קצת שלו, כאילו הוא שר ישר אליו. בואי סיפר שכתב את השיר המתוק הזה לעוזרת האישית שליוותה אותו שנים רבות, קוקו שוואב. אנחנו תמיד נרגיש שהוא מתכוון אלינו כשהוא שר בקול גבוה "כשכל האמונה שלך נכשלת, קרא בשמי". 

(Tin Machine: "Amazing" (1989

ב-1988 דיוויד בואי הצטרף ללהקת "Tin Machine", ויחד הם הוציאו שני אלבומים עד שהלהקה התפרקה ובואי חזר לקריירת הסולו המוצלחת שלו. הרעיון של האלבום היה לחזור לשורשים של בואי, עם רוק כבד והפקה פשוטה. השיר הזה מבטא בדיוק את זה, במובן הכי טוב שרוק פשוט יכול להיות: שיר אהבה ותשוקה סקסי וכיפי שבא לשים באוטו ולצרוח יחד איתו.

(Tin Machine II: "You Belong in Rock and Roll" (1991

זה אמנם נשמע כשיר על תשוקה לאישה, אבל האישה פה היא בעצם דימוי למוזיקה הזולה, המטונפת, ששייכת לרחובות המלוכלכים. השיר הגיע למצעד הבריטי בלבד, וגם שם למקום לא כל כך מכובד. אמנם אכזבה, אבל ביחס לאלבומי "Tin Machine" השיר הזה היה להיט הגדול ביותר.

(Black Tie White Noise: "Jump They Say" (1992

"אתה אוהב בנים או בנות?/ זה מבלבל בימים האלה/ אבל אבקת הירח תכסה עליך". בואי, הכוכב הראשון ששיחק עם המיניות שלו - בלבוש, במוזיקה, בדיבור - היה גם המודל הראשון לכל מי ששאל את עצמו שאלות של מגדר וזה שסימל שמותר להיות הכל. בשיתוף פעולה עם פט שופ בויז ובראין אינו שכתב לצידו את השיר, דיוויד בואי מגיש את הלהיט האלקטרוני הגדול שלו. כזה שמעביר את כל היצרים של הלילה. והכאוס הזה הורג אותנו. 

(Earthling: "Little Wonder" (1997

ב-1997 בואי הצטרף לגל האלקטרוני עם השיר הזה, פרודיג'י סטיל עם הנגיעה הבואית הייחודית שלו. מילות השיר פתוחות לפרשנות, עם ביטויים כמו "ציצים ופיצוצים". יש שטוענים שהשיר עוסק במבט של בואי על הזדקנותו, ויש מי שאומר שבואי לוקח בשיר הזה נקודת מבט של חייזרים (כדרכו) שמתבוננים על האנושות בכדור הארץ. הקליפ, בהתאם לשיר, מאוד ניינטיזי ועתידני, ואנקדוטה מעניינת - מילות השיר כוללות  את כל שמותיהם של שבעת הגמדים מ"שלגיה". כנראה שזה קשור לכך בואי תמיד הביע עניין והזדהות ביופיים של החריגים, שהוא הדגים באופן מושלם בדמותו.

(Hours...: "Something in the Air" (1999

"המעיל והכובע שלך אינם, אני ממש לא יכול להסתכל על המדף הריק הקטן שלך. רקדתי איתך יותר מדי זמן". שיר פרידה שדווקא ההשלמה שבו והבגרות שלו שוברות את הלב. המוות הסופי – הקול שנשבר כשהוא שר "אני לא מאמין שאני מבקש ממך ללכת". 

(Heathen: "Everyone Says Hi" (2002

כשדייויד בואי היה בן 23 אבא שלו נפטר. "חשבתי שהוא יחזור תוך כמה שבועות או משהו. והרגשתי ככה במשך שנים". עשרות שנים אחרי זה, כשבואי היה כבר בן אדם מבוגר בעצמו, הוא כתב את השיר היפה והעצוב הזה, שעוסק בפרידה ובמוות וקשה שלא להצמטרר כשמאזינים לו היום, לאחר לכתו. 

(Reality: "New Killer Star" (2003

למרות שבואי מעולם לא אישר זאת רשמית, דיי ברור שהשיר מתעסק בחיים בניו יורק לאחר אסון התאומים של 2001, עם שורות כמו: "הביטו על הצלקת הלבנה הגדולה מעל בטרי פארק". הקליפ הסוריאליסטי מוכיח שבואי אף פעם לא איבד עניין בעיסוק בחלל החיצון, ומתאר חללית שמתקרבת לפגוע באמריקה העכשווית, על סממני התרבות שלה. בואי עצמו אמר על השיר: "אני לא פרשן פוליטי, אבל אני חושב שיש זמנים שאני חייב לפחות להיות מושפע ממה שקורה פוליטית בשירים שאני כותב. השיר מתייחס לעוולות שנעשות כרגע כלפי המזרח התיכון".

לפני שנתיים בואי חזר ל"כוכבים" שהוא כל כך אוהב לפרק ולהרכיב. עם סאונד ששולח את המעריצים חזרה לבואי של תחילת האייטיז הוא שר "כוכבים לעולם לא ישנים, המתים והחיים". הקליפ המדהים עם טילדה סווינטון מחדד את הקצוות של השיר הגם ככה דוקר הזה.

(Blackstar: "Blackstar" ׁׂ(2016

היצירה הזאת, שאורכה 09:57, היא אלבום בפני עצמו. כלי נשיפה ותיפוף מרצד מלווים את שירת הברבור של בואי על עצמו ועלינו, דקה אל תוך השיר צומחים להם ביטים אלקטרוניים ומעל הכל מרחף קולו של בואי – דברי אלוהים חיים. לבואי תמיד הייתה יכולת מופלאה לשיר מעשיות נטולות הקשר של זמן ומקום ובתוכן לשתול אמיתות נצחיות שעומדות בפני עצמן וגם אם לא תבינו באמת למה התכוון המשורר.

"כמה פעמים מלאך נופל? כמה אנשים משקרים במקום לדבר בקול?" חמישים שנה של יצירה יש מאחורי בואי, אבל רק שיר אחד שכולו פרידה. היום גילינו שדיוויד בואי הוא כוכב שחור, מה שזה לא יהיה. אבל הוא גם חד קרן וחייזר ומלאך ושטן ואישה וגבר. דיוויד בואי הוא הכל.

לפלייליסט המלא 

• דיוויד בואי