עקבים או לא עקבים? זאת השאלה האמיתית שמטרידה זמרת יחפה שגדלה בכפר, רגע לפני מופע בכורה בזאפה אמפי-שוני. מצד אחד הם מרימים את המוראל של ההרכב, ובתוספת השמלה הקצרצרה משווים לי מראה של בטי-בום, אבל מצד שני כל האמפי מלא אבנים עתיקות. לא הייתי רוצה להתרסק וליפול על האף הדי סולד שלי, עוד לפני שעליתי בכלל לבמה ועשיתי טעות אחת מוצדקת.
"לקובי אפללו יש בדיוק את המבט שיכול להמיס שיר מתוך אשה"
בסוף החלטתי לעלות איתם, מתוך כבוד לרותם (שבכל-זאת, פינתה שעתיים מחייה כדי לעזור לחוש האופנה הקלוקל שלי לבחור), ולהוריד בהמשך. בחדר האמנים כבר חיכו לי שמונת הגברים שלי, עם מיתר מתוח. גיטרה- מכוונת, עור התוף- נוקשה ולקובי אפללו יש בדיוק את המבט שיכול להמיס שיר מתוך אשה ברגע הנכון.
לא היו כיסאות ריקים באמפי. סימן שגם הבמה חייבת להתמלא ממש עכשיו לאיזון. מרגש. עליתי, (לאט, כדי לתת לעקבי הייקינג שלי זמן הסתגלות), ושלוש שניות אחריי עלה גם האור.
"הרגשתי כמו צ'יפס שכבר מגיע לו להיטבל בקטשופ"
יש משהו בעתיקות הרומית הזאת, שגורמת למוזיקה החדשה שלי להתרחב. כל השירים שלי החכימו, הלבינו, וקיבלו את העומק הנכון שלהם מול גורן האבנים התרבותיות מפעם. תמיד חלמתי להופיע שם, אבל רק השנה הגיע לי באמת. מתי כספי כתב פעם, בתחילת ספר השירים שלו "אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש - נו", והוא צדק. אתמול בלילה הרגשתי כמו צ'יפס שכבר מגיע לו להיטבל בקטשופ.
ראשון עלה קובי, (אותו אני מכנה בחדרי חדרים קבוקי שלי מתוקף אהבתי המשותפת אליו ואל החטיף), עם כל ים רחמיו היפים. כששמעתי אותו שר את "כל היתר חולף", מתוך הדיסק החדש שלי, פתאום הבנתי שזה שיר יפה. קשה לנו לפעמים להעריך פיסות מתוך עצמינו, אבל שמישהו אחר בא ומלטף אותן כל כך ברגישות עם קולו, זה ממש עושה צמרמורת.
"ניצחתי באותו ערב את כל הפחדים שלי מלעמוד חשופה בלב במה"
מוקי שאג אל הבמה את כל הכאריזמה שלו וגרם גם לי לקפץ כמו תיש. מה זה חופש בכלל אם לא נצחון האדם על עצמו? ואני ניצחתי באותו ערב את כל הפחדים שלי מלעמוד חשופה בלב במה. תמיד היה לי פסנתר שיתמוך בי מהצד, במופע הזה יש לי אותי.
את אברהם טל הערצתי מהרגע ששמעתי לפני כשנתיים את השיר, ומסתבר שבאמת הזמן עושה את שלו, והוא עכשיו ההצלחה שתמיד חיכתה בו להתפרץ. מגיע לו. חגגנו ביחד את נצחון המוזיקה וכשנותרתי לבד עם האורות המהבהבים שלי, הייתי מאושרת. הקהל עמד על הרגליים ונתן לי אישור, אני במקום הנכון. כזאת אני חולפת, רגע חושפת ושנייה אחר כך שוב נסחפת אל השגרה, הזמן נהייה קצר ובאמת שטוב לי.
"בלעדיכם אף-פעם אין לי בית"
ביקשו ממני לכתוב על ההופעה של עצמי. דבר מוזר... אני לא מבקרת מוזיקה, אבל בכל-זאת, יש לי איזושהי זיקה לנושא. חשבתי להתנצל, להתפתל, או להעריף על המופע שלי את השבחים שתמיד ייחלתי לפגוש בכל ביקורת אחרת.
בסוף פשוט החלטתי לכתוב - בואו. הדלק שלכם מזין לנו, האמנים, את המנוע ורק ככה באמת אפשר לזוז. אין התרגשות גדולה יותר מלפגוש את העיניים של האוזניים שמקשיבות לי דרך דיסק, או כל הורדה אחרת חוקית או לא חוקית במחשב. הפלסטיק הזה מפריד בינינו, הפס-הרחב לא מוביל אתכם אלי באמת, רק הבמה.
מקווה ליפול למענכם מעוד אלף עקבים, לחצות הרים של אבנים עתיקות, ולשיר כי אלה החיים האמיתיים. אני יכולה לכתוב עוד פזמונים, אבל בלעדיכם אף-פעם אין לי בית.
*קרן פלס תופיע ב-17.10 ב"פלורה" ברחובות בשעה 21:00. וב-29.10 ב-21:00 ב"רדיו-בר" בקיבוץ בית-קשת.