ספק אם נחשפתם כבר לשם מורן דוד, אבל סביר להניח שכן נחשפתם לשירים שהיא יצרה, שירים שאתם מדקלמים מילה במילה; משירי מימון ("נשימה", "וויטני"), דרך אייל גולן ("רכבת הרים"), ריטה ("לא מוותרת") ועד לאמנים נוספים מהשורה הראשונה כמו זהבה בן, חנן בן ארי, שרית חדד ועוד. כמו שכבר בטח הבנתם - זמרים רבים מקליטים ומבצעים את שיריה של מורן דוד - מי שעד לפני תשע שנים בכלל ניסתה את מזלה כזמרת.
דוד החלה את דרכה בתעשיית המוזיקה כזמרת הליווי של עידן יניב ויהודה פוליקר. "רציתי להיות זמרת ולהצליח בגדול על הבמה", מספרת היוצרת בת ה-39 בראיון ל-mako, אלא שהתפנית שלה בקריירה שלה הגיעה בעקבות התקפי החרדה הלא פשוטים שהיא עברה על הבמות. "הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך לשיר, היו לי חרדות קשות אבל המוזיקה בערה בי בנשמה והתחלתי לכתוב. כשהייתי על הבמות הייתי כותבת אבל לא נכנסתי לזה כי התעסקתי בלהצליח כזמרת".
הראשון שפתח למורן את הדלת כיוצרת היה הראל סקעת: "השיר הראשון שכתבתי והלחנתי לזמר מפורסם היה להראל, השיר נקרא 'בום'. באותה תקופה הוא חיפש שירים, והמנהל שלו במקרה הגיע אליי, השמעתי לו את השיר והוא ישר חטף אותו בשבילו", היא מספרת, "משם המזל רק נפתח. זו הייתה שנה מבורכת כי אחרי סקעת גם שירי מימון, שרית חדד ועברי לידר לקחו ממני שירים - שם הבנתי שזה המקום שלי והכתיבה הפכה לייעוד שלי".
בשנה האחרונה עבדת על פרויקט שנקרא "הסירנות של מורן דוד", אלבום שכולו העצמה נשית.
"נשים לא מקבלות מספיק מקום בכל הצדדים של תעשיית המוזיקה הישראלית. בכל פסטיבל של הופעות חיות, אחוז הזמרות תמיד נמוך בצורה משמעותית משל הזמרים המופיעים. בכלל, כמות ההשמעות גם ברדיו וגם במדיות החברתיות של זמרים גברים גבוהה בהרבה מזו של הזמרות".
אלא שבשנים האחרונות החליטו בתחנות הרדיו לאמץ את סגנון השירה הדתי והאומנים הדתיים: ישי ריבו, חנן בן ארי, יונתן רזאל, נתן גושן הפכו ליקירי התחנות והיום הם נחשבים לזמרים המצליחים והמושמעים בתחנות הרדיו.
"אני לא יודעת בדיוק ממה זה נובע, אבל זה מטורף שאצלנו הפער עוד קיים - אולי התגבר במובנים מסוימים - ובעולם קורה ההפך, תראה את מספר הזוכות בגראמי", היא מציינת. "אי אפשר להתעלם מזה שזה מגיע איכשהו ביחד עם העלייה של הפופ האמוני. אין לי שום דבר נגד הדת או הזמרים הדתיים, להפך, אני עובדת איתם, כותבת להם ואפילו חברה קרובה של חלקם. אבל עם כמה שהם אנשים ערכיים ומדהימים, וחלקם גם מאוד פלורליסטים, בפועל, וכואב לי להגיד את זה, מתקיימת הדרת נשים על הבמה. ברור שזה לא קשור לאמנים עצמםן, אבל אם ברגע האמת, בזמן הופעה, הם לא שרים יחד עם זמרות ולא מעלים נגניות - אז נשים מודרות מהבמה שלהם. אני מאוד מכבדת אותם ואת דתם, אני מבינה אותם ואת הבחירה הזאת מטעמי הדת - אבל זה פוגע בזמרות".
אז הפרויקט החדש הוא סוג של אמירה? "רק לא גברים"?
"חלילה! הפרויקט הזה לא נועד כדי לפתח אנטגוניזם נגד גברים או דתיים חלילה, ראה למשל שהשותף שלי לפרויקט הוא המעבד ניר מימון. יש גם שירים שייכנסו לפרויקט שכתבתי עם גברים, אבל המטרה שלי היא לתת מקום מרכזי לקול הנשי".
ספרי קצת יותר על הפרויקט עצמו.
"הסגנון הוא פופ אוריינטלי שמגדיר אותי כאמנית יוצרת. מילות השירים מדברות על אהבה וכאב, על בכי וצחוק, הכל מהכל. מפיק הפרויקט, יפרח מתנה, החליט יחד איתי שלא לחשוף את הזמרים מראש, ולקראת כל צאת סינגל תיחשף הזמרת. השיר הראשון שהשתחרר השבוע הוא 'מה נהיה', דואט עברי-ערבי של הזמרת גאיידה והראפרית מגי היקרי שיצא ביום שלישי האחרון".
"החלטתי שהן יהיו הראשונות לשיר ולא ממקום של פוליטיקת ערבים-יהודים, אלא מהמקום של קיבוץ גלויות. ככה שגאיידה, שהיא דרוזית, תשיר לראשונה בעברית ודווקא מגי עושה ראפ בערבית, זה נותן צבע מיוחד לשיר. זה לא פרויקט זמני של העצמה נשית רק כי זה חסר כרגע - השאיפה היא בכלל שלא נצטרך להתעסק בזה בעתיד. מה שמניע אותי זה להנכיח את הזווית הנשית על כל רבדיה: בכתיבה, בשירה, בהפקה והאינטרפטציה. לשים את הקול הנשי במרכז הבמה".