בדצמבר האחרון יצא "Only One" של קניה ווסט ופול מקרטני, השיר שהוציא מהילדים האמריקאים משפטים חמודים כמו "לא יודעים מי זה הפול מקרטני הזה, אבל קניה ווסט הולך לעשות לו קריירה". בתגובה נהדפו הילדים על ידי בני 40+ באיחולי מוות רנדומליים, שלבסוף חיזקו את העובדה שמקרטני הוא בסך הכל סבא-רבא של כל הבורים הצעירים. כשהסתיימה הפרשה הם לא תהו עוד על קנקנו של הזקן, והמשיכו ללהיט של ריהאנה עם קניה ופול (מי?). בישראל, לעומת זאת, סקר שנערך בקרב מתגייסים באגודה למען החייל לקראת מסיבה שנתית של מועדון "יותר", נבחר שלמה ארצי לזמר האהוב מכולם בפעם השביעית. שני האייקונים האלו, מקרטני הנשכח וארצי המקודש, מעלים תהיות תרבותיות כמו: מי כאן מקבל מנות עודפות ומי סובל מחוסר עצום? מי נשאר מאחור ומי נכנע לתרבות היפר-אקטיבית? מי חייב לנדוד ומי לא מוכן לזוז מהמקום? הבשורות הסבירות הן שאת כל מה שמבאס ורע אפשר להשליך על אלו שעושים את הדרך לקולג' כמו על אלו שתפסו אוטובוס לבקו"ם. הבשורות המטרידות יותר הן שמצבנו לא טוב מזה של האמריקאים, ויש מצב שהדשא הרחוק ירוק יותר.
נוער הולך לאיבוד
למרות שזה הסטרייק השביעי ברציפות של ארצי, מדהים לקרוא שתיכוניסטים עם נרגילות בגני שעשועים יעדיפו לעשות פליי ל"גבר הולך לאיבוד" הרבה לפני שיגיעו ל"דרך השלום" (פאר טסי הגיע למקום ה-15), ומה זה אומר אם במקום השני נבחרו הדג נחש, במקום השלישי עידן רייכל ובמקום הרביעי מוש בן ארי? מה המרכיבים שמגבשים את פלייליסט 100 טון כובד של בני הנוער? להיות אייקוני פופ בני 40+, 50+, 60+, יעיד על כך שהיית דינאמי, השלת את עורך לפחות פעמיים ונשארת מחובר, אבל מי ברשימה הזאת עשה משהו חדשני לאחרונה? מדובר במוזיקאים שיושבים על פסגת האולימפוס ואף אחד לא יגרום להם להסתכן ולנוע בשם החדשנות, ולמה להם בעצם? הכל נוח ומזומנים שם, ואפילו לא צריך להתבזות. את האצבע המאשימה, אם כן, אל תפנו בהכרח לשלמה ארצי ולחבריו.
השנתיים האחרונות היו בין המשמעותיות ביותר למוזיקה הישראלית. ממקום חצוי, קרוע, מטיף, מעייף ומתנשא, הצלחנו לא להיכנע לחיות מהונדסות שנכשלו (רוני סופרסטאר בזמנו) והמתנו בסבלנות לבואו של הפופ המקורי, החדשני, המזוקק, זה שממחיש טוב מכולם את חזון "מזרח תיכון חדש". כך הגיעו אלינו "תל אביב", "דרך השלום", "חיכיתי לו", "גולדן בוי", "מלכת השושנים" ושאר היציאות שפועלות על אותה נוסחה מבריקה (שגם קיצה יגיע). הסחים התעוררו, ההיפסטרים התקרבו, תל אביב הפכה לביונסה של כותבי השירים והפופ הוכרז כשליטינו. במציאות הכיפית הזאת, לפחות ביחס לסאונד הלא-בטוח-בעצמו ששלט כאן קודם, קשה מאוד להבין איך ילדים, שכנראה רק רוצים לעשן ג'וינט בפעם הראשונה, להזדיין, לפוצץ חצ'קונים ולהבין מה הלאה מכאן, הכתירו את שלמה ארצי כמוזיקאי האהוב ביותר. ומה בכלל עשה ארצי בשנים האחרונות מלבד 3,000 סיבובי הופעות? ואיך יכול להיות שזה נמשך שבע שנים? ולמה אף עומר אדם לא קם והדיח אותו מהמעמד המפוקפק? ובעיקר, באיזה אופן שלמה ארצי בן ה-65 מבטא את רחשי לבם (+הפגזות ההורמונים) של החיילים העתידיים האלו? מה קורה כאן?
החלל שבין "תל אביב" ל"דרך השלום"
ועל אף הסופרלטיבים (המוצדקים) שאפשר וראוי להרעיף על הפופ הים-תיכוני החדש, העולם פורח ואנחנו גוססים. את מה שעשו יוצרים כמו דורון מדלי, לא הצלחנו ליישם בשאר הז'אנרים. באיזו אריאנה גרנדה יש לנו להשוויץ? טיילור סוויפט? מארון 5? דה וויקנד? היוצרים הישראלים הצעירים, נניח עידן עמדי, רוני דלומי, יובל דיין וגיא ויהל, הם לא כוכבי פופ. הסיבה היא לא רק דמוגרפית, אלא גם קשורה ליצירה לא שאפתנית, לכתיבה בעייתית, לעבודה מרושלת בהפקה ולעוד דברים טכניים שפוגמים בתוצר. וכמו שאמרו חבריי הטובים ביותר: כשאין מה לאכול, תחממי טבעול תירס.
בסופו של דבר, הרשימה הכבדה-כבדה הזאת מטילה אור על החוסר העצום באמני פופ קטלניים, קומוניקטיביים וחדשניים. ולנו, כמי שהתחנכו על ברכי הצבר הנוסטלגי מדי, כנראה שנעים ללכת על בטוח (הערה: "ללכת על בטוח", כך מתברר, לא כולל בחירה בנשים. לא מארינה, לא שרית ולא נינט הצליחו להידחס בשתי העשיריות הראשונות, שם הטסטוסטרון נמצא בכל פינה. כמובן שאף אדם לא השמיד את הממצאים מרוב פדיחה). ב-2.7 ארצי יעלה על במת פארק הירקון ויופיע מול בוחריו. הילדים ישירו את "פתאום כשלא באת", "תחת שמי ים התיכון" ו"גבר הולך לאיבוד", ואי-הסנכרון יצבוט לכל מי שעבר את גיל 40 ושר לפני 20 שנה את "פתאום כשלא באת", "תחת שמי ים התיכון" ו"גבר הולך לאיבוד". נגיד לעצמנו שכל דבר בעתו, כמו לצאת למלחמה, ובמקביל נזנח את רוח הנעורים, נהפוך למודאגים מהר מדי ונימנע מאופנות ומתרבויות מתחלפות. אם הייתי בת 17, עושה את דרכי לבקו"ם, זה היה הסיוט הכי גדול שלי. ונראה שהגיע הזמן לעשות ריפרש.