טיילר דה קריאייטור אחראי לאלבום הטוב של השנה

אני חייב להודות, לא בא לי לכתוב על "IGOR", אלבומו החמישי של טיילר דה קריאייטור. לא מכיוון שהוא אלבום לא טוב, בדיוק ההיפך – הוא כל כך מעניין, מורכב ומלא עד גדותיו במוזיקה טובה שמרגיש לי שכל המוסיף גורע. ואני לא רוצה לגרוע. אז אני פשוט שומע אותו כבר חודש שלם, מנסה לפענח את התחושות החמקמקות שהוא מעורר בי, ביני לבין עצמי. כל מילה שאני מוסיף על היצירה הזו, קלחת רותחת של סול, פ'אנק, ראפ, פופ וערפול חושים, רק תפחית מחוויית ההאזנה שלי, וכנראה גם משלכם. לא נותר לי אלא לשלוח כל מי שקורא מילים אלו לרוץ להאזין לארבעים הדקות הכי טובות של השנה, וכבר אמרתי יותר מדי.

מי שכבר שמע בוודאי שם לב למשהו חריג באלבום – על אף שהוא מכיל בתוכו מגוון רחב של קולות, רשימת הקרדיטים דלה עד לא קיימת. במטרה ליצור גוש אמנות אחיד שגולל סיפור יחיד על משולש אהבה מרסק לבבות, טיילר בחר לספק רק את שמות השירים, באותיות גדולות, וללא הקשר נוסף. מעבר לכך, מיקס הסאונד הייחודי של האלבום, שמטשטש במכוון את הגבול בין שירה לנגינה, גרם לכך שכמעט ואי אפשר לזהות מי האורחים המסתוריים. למזלנו, האינטרנט הוא הבלש הטוב בעולם, ולא עבר זמן רב עד שגולשים סקרנים הצליחו לגלות בעזרת רמזים שונים שטיילר פיזר בחשבון הטוויטר שלו, מי הם האמנים שסיפקו קולות נוספים לאלבום: קניה ווסט, פארל וויליאמס, סולאנג', ליל' עוזי ורט, פלייבוי קארטי, סי-לו גרין ועוד. יש אפילו מידע שג'ק ווייט מופיע באלבום, אם כי גם האינטרנט עוד לא הצליח להבין באיזה שיר בדיוק.

קאדר כוכבים שכזה, בכל אלבום אחר, היה מקבל מקום מרכזי. אין מה לעשות, שמות גדולים מביאים הייפ, והייפ מוביל למכירת אלבומים, ומכירת אלבומים מביאה כסף - ואתם כבר יודעים כמה ראפרים אוהבים כסף. אין ראפר בעולם שלא היה שמח להתהדר בשם כמו קניה ווסט לצד הכיתוב feat. ברשימת השירים שלו, אבל טיילר מחביא אותו במעמקי האלבום, מאחורי דיסטורשן ורעשי רקע (אעזור לכם, הוא בשיר Puppet). בעולם המוזיקה, לוותר על שמו של קניה ווסט כאורח שקול לפתיחת סניף של מקדונלד'ס בניהולו של גורדון רמזי מבלי לספר על זה לאף אחד.

עבור תרבות ההיפ הופ, אירוחים הם כלי מוזיקלי משמעותי במיוחד. בדקו כל עטיפה אחורית של אלבום ראפ (על מי אני עובד? תציצו בספוטיפיי) ותמצאו לפחות 2-3 אורחים. ראפרים מצליחים מופיעים אצל יוצרים חדשים, ראפרים חדשים מציגים את עצמם באלבומים משמעותיים, חברים מתארחים אצל חברים. מסיבת כיתה של ממש. יותר מכל ז'אנר אחר, ההיפ הופ נשען על אירוחים כאחד הכלים היצירתיים היותר עוצמתיים שבארגזו של הראפר. הם הפכו לכל כך מובנים מאליהם, עד שכאשר ראפר כמו ג'יי קול מוותר על לארח אמנים באלבומיו, זה מתפרש כאקט מתריס. אין לך אורחים באלבום? זה סתם כי אתה מתנשא על כל שאר הראפרים.  

אחת הסיבות לכך שאירוחים מוזיקלים הפכו לסטנדרט של ההיפ הופ היא העובדה שהז'אנר השחור חייב הרבה מהצלחתו המסחרית לפרקטיקת האירוח, מבפנים ומבחוץ. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראפר תפס את תשומת ליבי, כששמעתי את האירוח של נוטוריוס ב.י.ג ב-" This Time Around" של מייקל ג'קסון. ספק אם ראן די.אם.סי היו מגיעים לרמות ההצלחה שלהם אילולא אירחו את אירוסמית עצמם בגרסה שלהם ל-"Walk This Way". הקלישאה של זמרת ארנ'בי שמארחת ראפר לבית אחד, כפי שהתגבשה בניינטיז (הרבה בעזרתו של פאף דדי אגב), היא תרגיל מחוכם שנועד להגניב טיפה ראפ לקהל שלא מתחבר לז'אנר בדלת האחורית, או לפחות בבית השלישי.

התרגיל הזה שימש מאוחר יותר להשקת קריירות של ראפרים רבים. במקום להוציא סינגלים ולחפש קהל, הראפר הטרי מתארח אצל אמן גדול ממנו, תופס תשומת לב בתעשייה ומשם הדרך להצלחה עצמאית כבר סלולה. ג'יי זי החל את הקריירה כשהתארח אצל ביג דדי קיין, נאס נתן בית מיתולוגי אצל מיין סורס, סנופ אצל ד"ר דרה, אמינם אצל ד"ר דרה ואנדרסון פאק אצל ד"ר דרה. כן טוב, ד"ר דרה תמיד ידע למצוא אותם, והיכולת הזו לארח את האדם הנכון בזמן הנכון, גם אחרי גיל 50, עזרה לו להפך לאחד הראפרים הוותיקים והמצליחים בעולם.

למעשה, בשנים האחרונות ישנו אדם אחד שמציג גרסה קיצונית לאירוחים, מבסס את כל הקריירה שלו על אירוח אמנים – די.ג'יי חאלד. הוא לא עושה ראפ ולא מפיק את השיר, אלא פשוט מאגד מספר אמנים שיצרו שיר ביחד שיוצא תחת השם שלו. האלבום האחרון שלו, "Father of Asahd", יצא באותו היום בו טיילר הוציא את "IGOR" עם לא פחות מ-30 אורחים. זה אלבום חביב עם כמה קטעים נחמדים, אבל חסר כל משקל סגולי וכרגיל, אין בו שם תרומה מוזיקלית משמעותית מצידו של חאלד. אם נשוב לדימוי הקולינרי, חאלד הוא איש העסקים שמחבר בין גורדון רמזי למקדונלד'ס, וקורא למסעדה מקחאלד'ס.

ההתנגשות בין חאלד לטיילר הובילה לניצחון מפתיע עבור הצניעות. בעוד שחאלד הוציא לפני האלבום סינגלים עם ג'יי זי, ביונסה, פיוצ'ר, ג'סטין ביבר, צ'אנס דה ראפר וקוואבו, טיילר נמנע מלהפיץ את שמות האורחים באלבום, מוציא רק סינגל בודד שבועיים וחצי אחר שחרור האלבום עם בית סודי מפלייבוי קארטי. באופן מפתיע, במיוחד עבור חאלד, האלבום של טיילר עקף אותו במכירות ונחת הישר במקום הראשון במצעד של בילבורד. חאלד כל כך התעצבן שהוא הגיע למקום השני, עד שפרסם באינסטגרם שלו סרטון שבו הוא מכנה, ברמיזה, את האלבום של טיילר "חרא מסתורי שאף אחד לא שומע".

מה שחאלד שכח, ואולי בעצם מעולם לא השכיל להבין, זה שעם כל הכבוד לכוח המסחרי הגדול של אירוחים, הם בראש ובראשונה כלי מוזיקלי. כן, בית אורח מקנדריק לאמאר יכול להביא לך לא מעט מאזינים חדשים, אבל הוא לא שווה דבר אם לא דאגת לעשות שיר טוב שישאיר את המאזינים עד לטראק הבא. "איגור" הוא היישום האולטימטיבי של הרעיון הזה – האירוחים נועדו לשרת את המוזיקה, לא את יחסי הציבור. שיבוץ האורחים נקבע על פי איפה הם יתרמו יותר מהכל ולא על פי איזה שיתוף פעולה יעשה הכי הרבה כותרות. ובשורה התחתונה, מה שיזכרו מהאלבום הזה הוא לא אירוח של אמן כזה או אחר, אלא את גוש האמנות הגולמית הזו, שפשוט לא בא לי לכתוב עליו מרוב שהוא מצוין. אבל כתבתי בכל זאת.