שלושים שנה עברו מאז יצא האלבום "אנטארקטיקה". שלושים שנה שבהם השתנתה מפת המוזיקה הישראלית כליל. "אנטארקטיקה" בא לעולם בשנת 1989. שנתיים אחרי "באה מאהבה" של יהודית רביץ. שנה אחרי "ימי התום" של ריטה, "מה זאת אהבה" של ריקי גל ו"צעד אחד לפני הנהר" של גלי עטרי. ובמקביל ל"לונדון" של חוה אלברשטיין, "מנטה" של מרגלית צנעני, "דימיון מזרחי" של ירדנה ארזי ו"שירי מולדת" של עפרה חזה. אם עדיין לא הבנתם, אלה היו רגעי שיא של נוכחות נשית במוזיקה הישראלית. נשים היו אז שם המשחק.

רק שקורין אלאל בכלל לא הייתה במשחק. לא אז, ולא היום. קורין אלאל היא "זן נדיר". יוצרת מופלאה שאף פעם לא רצתה להיות כמו כולן. שני האלבומים הראשונים שלה, "מותק" ו"פירות אסורים", היו הדבר הכי קרוב שהיה כאן אי פעם לרוק אלטרנטיבי נשי. את היותה לסבית היא מעולם לא הסתירה (גם אם באופן רשמי יצאה מהארון רק שנים אחר כך) וגם לא את חוסר הצורך שלה למצוא חן בעיני כולם. וכך "אנטארקטיקה", אלבום מושלם מלא בלהיטים קלאסיים, הפך להצלחה מסחרית עצומה כמעט כנגד רצונה. זה מאותם מקרים שבהם אלבום הוא כל כך טוב, שאנשים מיד מתאהבים בו, ועוד מהסיבות הנכונות. 

אלאל מעולם לא חזרה על ההצלחה המסחרית ההיא, אבל הקריירה שלה ארוכה ומפוארת עד עצם היום הזה. אני לא יודע אם נערות האינסטגרם ונערי היוטיוב (או להיפך)  יודעים בדיוק מי היא, אבל את השירים מתוך "אנטארקטיקה" הם בטח יודעים לזמזם. לא שזה המדד הכי חשוב. בכל מקרה לכבוד חגיגות השלושים, ובמסגרת פסטיבל "מג'סטה" שהוא מנהל אמנותית זו השנה השניה, החליט שלומי שבן להקדיש את ערב הפתיחה לאלאל ולאלבום ההוא. 

ערן צור הפיק את הערב מוזיקלית וגם ערך אותו, באופן שיאפשר לקורין להיות בשיאה. זמרת נהדרת, פרפורמרית כובשת, מבצעת ענקית. חמש מאות המאושרים שהתקבצו על הדשא באמפי הפתוח של מלון אלמא הציורי בזכרון יעקב, זכו להשתתף באחד מאותם אירועים חד פעמיים, שקשה לתאר אותם למי שלא היה וחווה. אלאל פתחה בסדרת שירים איקוניים מתוך האלבום. "הטבעת נפלה", "שיר לשירה", "התעשייה האבירית" ו"ארץ קטנה עם שפם". כל אחד מהם זכה לביצוע מרהיב ומדויק. אלאל בשיער ארוך, הכי ארוך כמעט מאז ימי "ארץ טרופית יפה", שלטה בבמה ובקהל בקצות האצבעות. אפילו "ארץ קטנה" שיכול היה עם השנים להפוך לקלישאה, עדיין נשמע רענן וממזרי כאילו נכתב אתמול. 

אחר כך הצטרף ברי סחרוף. זה קצת צ'יזי להסביר שסחרוף הוא עדין ה-נסיך של הכל, אבל זה ככה. הם שרו את "אמונה עיוורת" ואחר כך סחרוף שר את "אין לי ארץ אחרת". איזה תענוג. אלאל המשיכה עם "שפת אימי" שכתב לה בשעתו אהוד מנור ועם אחד השירים הכי יפים בעולם "ימי הפרח והאהבה" ואז פינתה את ההובלה לערן צור ששר איתה את "בלילות של ירח מלא". "תן לי קצת ממך" ו"כשזה עמוק" כבר שיגעו את הקהל לגמרי, ואז עלה אסף אמדורסקי. 

לארח אמנים אחרים ביום חגך זה עניין לא פשוט. אבל אלאל, תמיד בגובה העיניים, ועם שליטה ברמת האגו, ידעה גם בערב הזה איך לפנות את הבמה נכון לאורחים ולהשתמש בהם. את אמדורסקי היא מכירה מאז שהוא ילד. הם שרו ביחד את "בראשית" שלו ואז ביצוע מושלם ל"שיר בכיף". אמדורסקי האלגנטי והחתיכי שדרג איתה את השיר הטפשוני הזה לכדי אטרקציה. רגע לפני השיא היא גם שרה את "תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גרוס ואגנר, עוד שיר שהתאים לערב כמו כפפה.

ואז הגיע "זן נדיר". השיר הנפלא הזה, אחד היפים ביותר, אם לא היפה מכולם, שבין השירים שנכתבו על הקהילה הגאה, הוא באמת יהלום שאין כמותו. יומיים לפני מצעד הגאווה, מול קהל שרובו סטרייטים סחים פלוס נוכחות עדינה של לסביות, הצליחה אלאל לסחוף את הקהל באופן שכמעט אי אפשר לתאר. כשהשיר הזה תם, נשאר לה רק לשיר את "אנטארטיקה" ולהביא את הקהל לאורגזמה (אשכנזית רכה).

זה אולי קצת חבל שהאירוע הזה לא היה חלק מאירועי הגאווה. אלאל היא אחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הקהילה. אבל היה בזה גם משהו כיפי, לראות את אלאל מול קהל של אוהבי רוק ישראלי נוסטלגי, שחיבקו אותה ועטפו אותה באהבה גדולה. ומה שהכי חשוב, הערב הזה היה המתנה הכי יפה שאפשר להעניק לאלאל. הזדמנות לבצע את מיטב שיריה, בצורה הכי טובה, להנאת הקהל. באמת זן נדיר הקורין הזאת, וגם חמודה רצח. אהבה שלנו את.

פסטיבל מג'סטה מתקיים ברצף עד שבת 15.6 במלון אלמא בזכרון יעקב.