דיוויד בואי שינה את חיי. אין דרך להציג את זה אחרת. השנה היתה 1972. שמעתי ברדיו שיר שלו בשם "Starman" שנשמע לי מאוד יפה. בתכנית הצהרים של הפופ המתקדם, סיפרו שדיווד בואי הזה הוא אמן מאוד מיוחד, הם אמרו שהוא ״אנדרוגינוס״. אז הלכתי לחנות התקליטים לקנות לי את התקליט ״עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים״. ככה קראו לזה בעברית. בחדר שלי היה פטיפון מעוצב סבנטיז, שהיה גם רהיט כזה על רגל אחת. הנחתי את התקליט והבטתי בעטיפה. בואי עומד שם בתוך תא טלפון אנגלי. לבוש בבגד גוף זוהר, כחול ירוק כזה. הוא הביט אל המצלמה במבט של איש מכוכב אחר. מרגע ששמעתי אותו שר לא יכולתי להפסיק. זה היה גדול ממני. הבנתי שהאיש הזה אומר לי, שהכל יהיה בסדר. שכל המחשבות האלה שרצות לי בראש, הן הגיוניות. שאני לא לבד. מאותו רגע הוא הפך לאיש החשוב בחיי.
הערצתי אותו. באופן הכי עמוק של המילה. לא כאדם, דווקא כדמות. הוא היה מאוד יפה, עם עינים בשני צבעים שונים ושיער הכי יפה בעולם. אבל זה לא היה פיזי. לא חלמתי אף פעם על לילה איתו. אפילו לא על חיבוק. רק רציתי לשמוע אותו שר. שוב ושוב. ולהביט בתמונות, לראות אותו מחליף זהויות, תספורות, בגדים, הופך למשהו אחר. איש מכוכב אחר. זה גם מעולם לא הפריע לי שהתברר בסוף שהוא לא הומו, שהוא חי את רוב חייו עם אישה. מבחינתי הוא היה דיוויד בואי. האיש שהסביר לי שהכל יהיה בסדר.
בשנות השבעים בואי היה בכל מקום. עם המון אלבומם חדשים ומה לא. תוך זמן קצר יצאו מחדש גם אלבומיו המוקדמים והשיר "Space Oddity" שלא הכרתי כשיצא במקור, הפך לקלאסיקה. ב-1976 הוא השתתף בסרט ״האיש שנפל מכוכב אחר״ של ניקולס רוג, בתור חייזר כזה יפה ומשונה. אבל האמת היא שאין לי כוח לעבור עכשיו על תחנות בקריירה שלו. היו הרבה. ב"להיטון" כתבו שהוא דו מיני. שהיה לו רומן עם מיק ג׳אגר. אבל זה היה לגמרי מופשט. גם מה הבנתי אז? כשהוא נסע לברלין והמציא עם בריאן אינו את המוזיקה האלקטרונית החדשה ושר את ״Heroes״ אני כבר קצת התגעגעתי לזיגי סטארדסט. האמת, עד היום אני מתגעגע אליו.
זה קצת קשה להסביר את הקשר בינך לבין אמן גדול ששינה את חייך. מישהו שהיה בשבילך כמו אב, אח גדול, מנטור. וזה למרות שהתקשורת היחידה בינכם היתה דרך השירים. אבל עד היום כשאני שומע את הצלילים הראשונים של "Five Years", השיר שפותח את ״זיגי סטארדסט״, יש לי תחושה מאוד ספציפית של אושר בכל הגוף. לא משנה באיזה מצב אני, הצלילים האלה מרגיעים איתי.
כמובן שחלמתי תמיד לפגוש אותו, או לפחות לראות אותו בהופעה. אבל בעולם הישן שבו גדלתי זה היה קצת יותר מסובך. מתישהו בתחילת האייטיז בואי עבד עם להקת המחול הקנדית לה לה לה היומן סטפס. הייתי בניו יורק ומישהו הזמין אותי לאולפן טלוויזיה להשתתף בצילומים של תכנית שבה הוא רוקד איתם. כמובן שהלכתי. ואז בכניסה לאולפן פתאום ראיתי אותו. הוא עבר במסדרון. הולך באלגנטיות של נסיך. זקוף. יפה כמו אל. כמובן שלא אמרתי כלום, רק הבטתי בו. הרי זה לא איש שתרוץ לחבק. אפילו לא ללחוץ לו יד. אבל הוא היה שם. קצת יותר נמוך ממה שדמיינתי. אבל דיוויד בואי.
בהמשך ראיתי אותו בהופעות. לא מוצלחות במיוחד. אחת בפירנצה ואחת בתל אביב. ובתחילת שנות האלפיים היו גם דיסקים פחות טובים. זה ממש לא חשוב. כי דיוויד בואי שמסתכל עלי עכשיו מהעטיפה הכי אהובה עלי, של האלבום "Aladdin sane", הוא חלק ממני, במובן הכי עמוק ופרטי. ומאחר שאני קצת סאקר, כל פעם שיצאו מחדש האלבומים שלו רכשתי אותם שוב. רק לפני חודש קניתי בוקסה שנקראת ״Five Years״ עם האלבומים הכי אהובים עלי משנות השבעים בגרסה של תקליט מוקטן, כולל עטיפת הנייר הפנימית.
אבל חכו רגע. עזבו את הזכרונות שלי. דיוויד בואי הוא אמן הפופ הכי חשוב שהיה על הכדור הזה. הוא האיש שהמציא את הפופ כמשהו שאין לו גבולות. כז׳אנר בלי מגבלות, המקום שבו אתה יכול להיות מי שאתה רוצה ומה שאתה רוצה. המקום שבו אפשר להתחפש, להתאפר, להחליף זהויות. הביטלס ובוב דילן המציאו גישות מודרניות לכתיבת מוזיקה והגשתה. בואי הוא זה שהמציא את מופע המוזיקה כהצגה. כנער הוא הופיע בתיאטרון אצל לינדזי קמפ ושם עיצב את עצמו כמישהו מחוץ לזמן, למין, למגדר. הוא היה אמן טוטאלי, גדול מסך כל חלקיו, ואחד שנגע כמעט בכל סוג של מוזיקה. ועדיין דמותו כאמן הפופ חסר הגבולות היא הדבר שהפך אותו לחשוב מכולם.
בשבוע האחרון הקשבתי הרבה לדיסק החדש והנפלא שלו ״Blackstar״ שיצא בשבוע שעבר. חברה של חבר שגרה בלונדון סיפרה שאומרים שהוא מאוד חולה. אבל איכשהו זה לא חדר אלי. מחלה זה משהו ארצי מאוד ודייוויד בואי הוא הכל, רק לא ארצי. אני לא באמת יכול לחשוב עליו כעל אדם בשר ודם שסתם מת. דיוויד בואי הוא אליל. הוא אף פעם לא היה אנושי וגם אחרי מותו ישארו התמונות האלה של תא הטלפון הלונדוני. הדבר היחיד שאמיתי הוא הדמעה הקטנה שיורדת לי מהעין. אבל היא תיכף תיעצר. לא הייתי רוצה שהוא יראה אותי בוכה.