שבת, ארבע לפנות בבוקר, מועדון הבארבי בתל-אביב. שעתיים קודם לכן עלה שלום חנוך לבמה לעוד הופעה של "חיות לילה". כ- 500 איש בקהל, מעריצים של התופעה, מחאו כפיים בהתרגשות וחיכו להדרן. מעטים מהם, כמו גם הנגנים של חנוך, שמו לב למילה הקטנה "הפתעה", שהופיעה ערב קודם במודעה בעיתון שמבשרת על המופע. בכניסה לבארבי עמד שאול מזרחי, איש גדול. אבל גם הוא התרגש כמו ילד קטן כשמתוך האפלה של הלילה הגיחה פתאום דמות גבוהה ודקה, שדקה קודם ירדה ממונית בפתח המועדון.
שלום חנוך והנגנים עולים להדרן. הקהל משתתק. מצפה לשמוע את "מאיה". שלום ניגש למשה לוי שעל האורגן והפסנתר ולוחש לו משהו באוזן. לוי מחייך. גם הגיטריסט רוני פיטרסון מחייך, מעט במבוכה, כשהוא לוחש מילה גם על אזנו. חנוך נותן סימן, והפסנתר של לוי מתחיל להשמיע מנגינה מוכרת. שלום מתחיל לשיר "אל תוותרי עלי, לילה ולילה". מתוך החושך עולה לבמה האיש הגבוה והדק, אוחז במיקרופון שהגיש לו דורון איש הסאונד. הקול החם והמלטף, הקול הכי יפה, בוקע מהרמקולים: "אל תוותרי עלי, לא לא, אל תוותרי, עלי".
גל של הלם עובר בקהל
גל של הלם עובר בקהל. הראשונים לזהות אותו מחניקים צעקה. רחש אדיר, שוק חשמלי, שמתחלף לצרחות אושר, מחיאות כפיים סוערות, אקסטזה. שאול מזרחי עומד ליד הבר ומזיל דמעה. לידו עומד איזה שיכור וצועק: "מאור כהן, מאור, תעשה ג'ורג' בוש, את בוש". מכל עבר נוזפים בו: "שתוק, זה לא החיקוי, זה המקורי". הבחורה שלידו מתעלפת. מקדימה נשלפים כמאה טלפונים סלולריים ומתחילים לצלם בלי הפסקה.
"מזל טוב", אומר שלום חנוך בחיוך כשמסתיים השיר. "תודה רבה", עונה לו הגבוה ודק, וניגש רגע אחורה לקחת עוד שתי לגימות מבקבוק הקוניאק. חנוך שוב לוחש לפיטרסון באוזן. משה לוי מהנהן. הצלילים הראשונים של "אבשלום" מתפזרים בחלל הבארבי. הגבוה ניגש למיקרופון ומתחיל ב"יום אחד יום אחד, שם נולד לטייל ביער...". גבר בגיל העמידה שהגיע עם כל המשפחה מתמוטט ליד הקונסולה של הסאונד. בפזמון החוזר עולה מהקהל שירה אדירה: "למה לא, למה לא עכשיו? מה שבטח יבוא מחר".
"למה לי לקחת ללב"
"אוקיי, חברים", אומר שלום חנוך בסוף השיר, "כבר ממש ממש מאוחר, ויש עוד יום שלם לפנינו לחגוג בו יום הולדת לחבר שלנו שנמצא פה. בכל זאת, לא כל יום מגיעים לגיל הזה. אתם יודעים, מין גיל כזה. אז עוד שיר אחד והולכים הביתה". הקהל לא יודע אם לצחוק או לבכות.
משה לוי מתחיל לנגן בפסנתר את הצלילים הראשונים של "למה לי לקחת ללב", והקול העמוק והחם ממלא שוב את האולם. קול עייף קצת, כי בכל זאת כבר ארבע וחצי בבוקר ועברו איזה חמישים ומשהו שנים מאז שהתחיל לשיר. אבל למי אכפת, כשבפזמון, ממש כמו אצל לנון ומקרטני, השרביט עובר לחנוך: "תן לצעוק, תן ללמוד, תן לצחוק ותן לשמוע. תן לחיות ותן לטעות"..."תן לעצמך לסלוח, פשוט לאהוב", עונה לו הגבוה.
האורות נדלקים. האמנים ירדו. הקהל מסרב לזוז. שעה ארוכה הם עומדים. המומים. לא מאמינים. זוגות זוגות מחובקים עם דמעות בעיניים, חלקם קוראים בשמו, צרודים.
אחרים מזמינים משהו מהבר כדי להתאושש, כדי לעכל, כדי לקלוט עד כמה הם ברי מזל, או מעירים מישהו בבית כדי לספר, בחמש בבוקר, בגרון ניחר, בבטן כואבת, בעיניים מפלבלות, בלב מוצף בדם: "אחי, אתה לא מאמין! חבל לך על הזמן! הייתי בהופעה של אריק איינשטיין!!!".
*הדברים הם פרי דמיונו של הכותב.