"הכל יהיה בסדר, הכל יהיה פנאן". הנה משפט אחד קטן ופשוט שהפך למטבע לשון בשנת 2000 והיום נשמע תלוש ואיזוטרי לגמרי - כי בגדול, בטח שמתם לב, הכל נהיה בעיקר בסגר, כולם נגד כולם, אין על מי לסמוך, גם לא על אבינו שבשמיים - ועוד הרבה לפני הקורונה אף אחד לא הצליח לראות את הטוב ולדמיין שאנחנו בכיוון הנכון..
לכן, שיר כזה, כמו ש"שוטי הנבואה" כתבו ושרו בזמנו, והיה חלק מאלבום הבכורה שלהם שנשא את אותו השם ויצא לפני 20 שנה בדיוק, נשמע כל כך מזמן אחר, כל כך ממציאות אחרת, בטח של זו בה אנחנו חיים עכשיו, ובמקום לככב כגולת הכותרת בפסטיבלים כמו שנטיפי או בומבמלה - חברי ההרכב, עמית כרמלי , עידן כרמלי, גלעד ויטל, רואי לוי, אברהם טל ואסי גבעתי, היו זוכים, וגם זה אולי, לכמה דקות בפסטיבל "אינדיזומזום".
כדי להבין את התקופה שבה התגבשו החומרים לאלבום הזה, או להבין את החומרים שליוו את התקופה (תלוי איך מסתכלים על זה) הנה קטע מתוך פרק ז' בהאשטאג #תולדותשוטיהנבואה שכתב חבר ההרכב רואי לוי, בפייסבוק: "לרוב הגברים היה שיער ארוך, ואצל חלקם הוא היה עשוי ראסטות. אחד מבני החבורה החזיק בין ברכיו קערית קטנה עשויה מקליפת אגוז קוקוס ממורקת בצבע חום כהה, כשהוא ממולל בה ללא הרף תערובת של טבק, מפטם את הצ'ילום ומעביר אותו בסיבוב ימינה".
"זה מושיקו (מוש בן ארי) - חבר שלי, אמרה שירלי באושר ובגאווה והתיישבה ליד בחור עטור זקן שחור וראסטות ארוכות. מושיקו החבר של שירלי אחז בגיטרה אקוסטית ובאמת הפליא לנגן עליה בזמן ששאר המסובין ינגנו על כל מיני כלי מיתר אקזוטיים שרואי לא ידע לקרוא להם בשם, הכו על תופים שבטיים ודנדנו על שלישים וצלצלים עשויים נחושת קלל", כתב ויטל.
ואכן היו כמה שורות בולטות מאותו אלבום בלתי נשכח שכנראה נולדו באירוע המתואר, ואחרי כמה שנים רובנו שרנו ודיקלמנו במסיבות בקולי קולות כי זה היה נשמע כמו הדבר הכי נכון לתחילת האלף ורגע אחרי איומי המילניום שהכניסו עולם שלם להיסטריה הרבה לפני הקורונה.
כי היום, אם רק תצייץ "ערבי פלסטינאי, יהודי ארגנטינאי – זה לא משנה כולנו בני אדם" - כנראה שמיד תחטוף שיימינג היסטרי ברשתות כ"סמולן בוגד", ואם תבקש ממישהי "תשאירי לי פרח", כנראה שתישלח במרירות להסתדר לבד בטלגראס, ו"כל הילדים קופצים רוקדים" זה אולי מרים בטירוף, אבל אם ביום ראשון הקרוב, הילדים האלה לא יתייצבו חזרה בגנים – אני מגיע עד לביתו של משה בר-סימנטוב ומראה לו איך מרימים את הידיים גבוה לשמיים.
20 שנה עברו מאז, ומעבר לנאיביות האינסופית שהצליחה להדביק המונים, היה לאלבום הזה סאונד שלא נשמע כמוהו לפני כן בישראל - סוג של בליל מזרח-מערבי מהול בפסיכדליה אלקטרונית מטורללת ומנטרות מסחררות שהפיקו צלילי העוד.
לכן, זה ממש לא מפתיע שהתופעה הזו שרדה בקושי עשור, ובמציאות הישראלית הנוכחית זה אפילו הישג די מרשים: שוטי הנבואה הם האחרונים שחיו ב"לה לה לנד" וגם הביאו את זה לשיא המיינסטרים. אנחנו, כולנו, מאז, העדפנו לאבד את רוב התקוות לשלום, לאחווה ולפנאן - אבל עדיין ממשיכים לייחל לאיחוד שלהם, ועד שזה יקרה, חברי ההרכב ואמנים נוספים מספרים על ההשפעה והמקום של האלבום ההוא בחייהם.
אברהם טל
"האלבום הראשון של שוטי הנבואה הוא אלבום שהוא הרבה מעבר למוזיקה. זה פרק בחיים שלי באופן אישי ופרק בחיים של המדינה הזו. זו הייתה תקופה של אופטימיות גדולה, של פסטיבלים בכל הארץ, של אנשים שהאמינו בטוב, בשלום ובשמחה. בתקופה ששלום עוד לא הייתה מילה גסה ומאיימת.
בזמנו גרנו יחד בדירה בפלורנטין ועשינו כל היום את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות – פשוט מוזיקה. אכלנו, נשמנו וישנו - הכל מוזיקה. האלבום הזה נוצר כמו האלבומים של פעם, בהקלטה של 2inch על טייפ סלילים, אחד האלבומים האחרונים בארץ שנעשו בשיטה הזו. בגלל זה יש לו את הסאונד האאלוגי שלו.
יש לנו תמונות מאותה התקופה, כולנו עם שיער ארוך על הקונסולה באולפן, ימים שלא יישכחו - רגעים עם החברים שלי שנצורים בליבי לנצח. אני שמח שהשארנו כזה חותם במוזיקה הישראלית, ועד היום באים אליי אנשים, ושואלים אותי מתי שוטי הנבואה יתאחדו, והאמת היא שזו שאלה שגם אני שואל אותה בעצמי".
רואי לוי
"אפשר לומר שב-98 התחלנו ממש חזרות כהרכב. על קסם הסאונד היה אחראי עמית כרמלי שהפיק מוזיקלית ושילב בין גרובלבוקס אלקטרוני וסאמפלר עם כלים כמו עוד - וזה מה שיצר את הסאונד המהפנט של האלבום. פתאום נוצרה להקה שהיא חצי מתוכנתת/חצי עוד.
עשינו פרזנטציה להליקון בזמנו, ואחרי שהם ממש התלהבו, חתמנו חוזה והקלטנו את האלבום בשני סשנים למעשה. ההקלטות היו מדהימות והזויות בזכות חיבור נדיר ואנרגיות מטורפות שהיו בינינו. זו הייתה חבורה מדהימה והרגשנו אז ממש בוערים, כך שההצלחה לא לגמרי הפתיעה אותנו. לא הבנתי בזמנו שאנחנו חלק מתופעה מוזיקלית שיום אחד ידברו עליה - אבל הייתה אז התפעמות מהמילניום, כך שהרגשנו שאנחנו מביאים איתנו בשורה אמנותית שפותחת את האלף הזה. אני מאוד מאוד רוצה איחוד ומזמין מכאן את כל החברים להתאחד במהרה בימינו - ומבחינתי זו הכותרת של הכתבה".
מיכאל גריילסאמר
"כששמעתי לראשונה את ״אין אני״ משהו קרה לי. האלבום הזה הרגיש לי כמו גלגל הצלה. הקשבתי לו בדיסקמן בבסיס והרגשתי שמשהו השתנה אצלי בתודעה. ״שוטי הנבואה״ הוציאו אותי מהבאסה, רחוק מהבית ומהחברים, באמצע האינתיפאדה השנייה.
הרגשתי כמו אדם חדש: יהודי, ערבי, ישראלי מהחלל החיצון. ראיתי מסביבי פרחים, טוב ואהבה. רקדתי, חלמתי והשתוללתי איתו. אח״כ באמת ביקשתי לא פעם שישאירו לי פרח, וגם באתי לסיני. עברתי מירושלים ליפו, וכתבתי שירים משלי עם אחים ואחיות. כשהופעתי לראשונה בטלוויזיה הרגשתי שהכל קורה לי בזמן. הכל היה באמת בסדר, פנאן. ועכשיו שאני כותב את זה ושומע שוב את האלבום בבית בירושלים, הילדים בבית קופצים רוקדים."
יקיר ששון ואליסף בשארי, להקת רבע לאפריקה:
"לא נשכח את הפעם הראשונה ששמענו את שוטי הנבואה. זה היה במזרח, בטיול אחרי צבא. המוזיקה כ"כ באה לנו בול - זה היה חדשני ומאוד מגניב באותו הזמן. כבר מהפעם הראשונה שהגיע הקסם של השוטים אחזה בנו התחושה שהכל אפשרי ואין גבולות. לימים ניגנתי (אליסף) עם רואי לוי בהרבה הופעות, ושמעתי את כל הסיפורים הפראיים - ואנחנו לגמרי מרגישים שאנחנו ענף בעץ המוזיקלי הזה.
"השוטים חצבו בסלע סגנון חדש בארץ מבחינת גרוב, אותנטיות, בייס ליינס מטורפים, ובעצם סוג של אפרו ערב, בשירים שרבבות שרו באופוריה חיובית מוחלטת כשכמעט כל אחד בקהל הרגיש שמספרים את הסיפור שלו . השילוב של העוד עם הגרוב השמן הזה של האחים כרמלי והקולות היפים שלהם - עשו תענוג לאוזן. הרגשנו בתור מאזינים חלק מהסיפור שלהם במוזיקה, ותמיד היינו מופתעים מההברקות המוזיקליות וההפקתיות. האלבום הראשון חולל דברים בחיים של אנשים והביא המון אהבה - וזה הדבר הכי גדול שמוזיקה יכולה לעשות. אין על שוטי הנבואה ולא יהיה - קסם שימשיך לדורות".