במרפסת כבר ממתינים חברי ההרכב של אסיף צחר - חמישה נגנים עם כלי נשיפה, קונטרה בס ותופים, שהגיעו לחיפה כדי לאלתר ב-Free Jazz. כשהמוזיקה תתחיל, רותם תתפנה למלאכת קיפול הכביסה בחדר השינה, "כי רון הוא הפריק האמיתי של המוזיקה הזאת". הילדים יקפצו מדי פעם לסלון לראות את הנגנים בפעולה, הקהל ייסחף למוזיקה עם רגעי השיא המאולתרים ובסיום האירוע תעבור קערה, כל אחד מהמוזמנים ישים 50 שקל.
קבלו אותם: דני בסן ויושי שדה אצלכם בסלון
זאת הפעם השלישית שהקורנבליטים מארחים במסגרת "חופשי בסלון", מיזם שמחבר בין קהל חובבי הז'אנר, בין האמנים ובין רשת של כעשרה מארחים בבתים פרטיים, שמאפשרים את ההופעות במרחב הפרטי שלהם, בהתנדבות.
"המודל קצת אנרכיסטי, כי אף אחד חוץ מהמוזיקאים לא רואה שקל", אומר ארנון גלבוע, הייטקיסט, אב לארבעה ילדים ולסקסופון, והאיש מאחורי המיזם. "המארחים מוציאים על אלכוהול ונשנושים, גם הקהל מביא - ויש אווירה של שפע. זאת אווירה אחרת. חלק מהמודל זה שגם אין כרטיסי כניסה, יש המלצה למינימום תשלום שהוא 30 או 50 שקלים, תלוי במספר הנגנים בהרכב".
וזה משתלם להם?
"המוזיקאים ברוב ההופעות האלה יוצאים עם הכנסה מכובדת יותר ממה שהיו מקבלים במועדונים קטנים, שם יוצאים בדרך כלל באפס שקלים, כי המועדונים נותנים את המקום כאילו חינם - ואם מישהו משלם בקופה, זה אמור לכסות עלויות. יש מצבים שהאמנים גם צריכים להתחייב למספר אנשים בקהל במועדונים, ובדיוק על זה הסלון מתגבר. בסוף הערב יש קרוב ל-3,000 שקלים בכובע, שזה סכום מאוד יפה כשמבינים שכולו הולך למוזיקאים".
איך מתגברים על דרישות טכניות שהופעה חיה מצריכה?
"הפורמט הזה אלסטי בהרבה מובנים, גם כי הוא מאפשר למוזיקאים של פרי ג'אז להופיע במקומות שהם לא היו מגיעים אליהם, כי פשוט אין איפה להופיע, וגם בגלל שיש יתרון אדיר למוזיקה הזאת בחללים קטנים שבהם לא צריך בכלל הגברה. ממש כמו שכלי נשיפה בסאבווי של ניו יורק נשמעים יותר טוב מאשר בכל מועדון הופעות".
הרעיון למיזם החל לפני שנה בביתו של גלבוע ברעננה. "הרגשתי צורך אישי לקדם מוזיקת ג'אז חופשי שהיא מאוד לא פופולרית", הוא מספר. "הזמנתי הביתה מוזיקאים שעושים דואט סקסופון וקונטרה בס בשביל השעשוע. יצרתי איוונט והגיע קהל של 15 איש, היה כיף לא נורמלי. פתחנו קבוצה בווטסאפ, נוצרה חשיפה וכיום הקבוצה מונה למעלה מ-800 חברים. חלק ממה שגורם לעסק לעבוד זה שהמארחים מרגישים אחריות - אין אף אחד שדוחף את ההופעות חוץ מהמארחים והמוזיקאים".
כיזם, אתה מקבל תגמול על ניהול העניינים?
"אני לא צריך תגמול. אחד המוזיקאים הציע להפריש לי 200-100 שקל ואמרתי שאני מעדיף להיות בצד המשלם. עשינו כבר 40 הופעות, 4-3 הופעות בחודש, והצלחנו להביא הופעות ואמנים גם מחו"ל למקומות כמו פרדס חנה - שם היה סלון מלא. אני מעדיף לצאת מתל אביב, כי מחוץ למרכז יש קהל שצמא למוזיקה הזאת. הקהל מחוץ לתל אביב גם יותר נדיב. בשביל התל אביבים זה עוד הופעה, אבל בפרדס חנה או רעננה זה משהו מיוחד".
"זאת לא הופעת קומזיץ"
שנה חלפה גם מאז שענבר מורנו שתיוי ארגנה לראשונה הופעה בגינת הבית שלה במושב גן הדרום. "הופעה חיה זו דרך הבילוי שאני הכי אוהבת", היא מספרת. "גדלתי בבית שאהב מוזיקה ישראלית וזה ליווה אותי תמיד. כשנולדו הבנות זה פחות התאפשר לנו, יצא לי לקחת את הגדולה להופעת צהריים של חמי רודנר, אבל אני לא יכולה לקחת אותן לבארבי, למשל. נורא רציתי שהן יראו מה זה נגן אמיתי מקצועי. שירגישו מה זה יוצר בגוף, בהרגשה ובחוויה. אמרתי לעצמי שיש לי חצר גדולה עם הרבה חברים, אז נארגן פה הופעה. הייתה היענות מאוד יפה, מילאנו את החצר והיה מקסים. ארגנתי שלושה ערבים כאלה עד שגיליתי שזה ממש כיף לי ואמרתי לעצמי שזה מה שאני צריכה לעשות. זנחתי את כל מה שעשיתי עד אז (עבדה ככלכלנית בארגון ציבורי), ולקחתי את המיזם".
בפסח האחרון החלה להפעיל את IntiMic - מיזם הופעות סלון גם כן, אך המודל שלה שונה מהופעות הג'אז של גלבוע. אינטימיק מחבר בין בעלי בתים פרטיים ובין אמנים מוכרים כמו דנה ברגר, קורין אלאל, דן תורן, דורי בן זאב ובימים אלו הצטרפו למיזם גם ערן צור, גבע אלון, אלישע בנאי, עמיר לב, אריק ברמן, חמי רודנר, נועם בנאי, נועם רותם ואלון עדר. "המארח בוחר את האמן ואת הקהל, שזה לרוב חברים ומשפחה - ובוחר את התאריך", אומרת מורנו שתיוי. "אנחנו מביאים הגברה ותאורה, יש איש סאונד שמלווה את הערב ואנחנו מלווים את המארחים מרגע ההזמנה ועד סיום האירוע. זאת לא הופעת קומזיץ אלא הופעה לכל דבר, וחשוב לנו שהמופע יישמע טוב וייראה טוב".
איזה פידבקים את מקבלת מהקהל?
"מכיוון שהקהל מכיר אחד את השני, החוויה שנוצרת היא מלאת אהבה, התרגשות ושמחה. נוצרת קרבה מיוחדת גם בקהל בינו לבין עצמו וגם מול האמן, שרואים אותו בדרך כלל במועדונים ושומעים את השירים שלו ברדיו. פתאום הוא נמצא בבית שלך, בסלון, ושר מולך ובשבילך. אפשר לשאול אותו שאלות, והמוזיקאים שבחרנו הם חברותיים ותקשורתיים, נותנים מעצמם לקהל, יושבים לכוס יין או בירה לפני או אחרי המופע. אפשר לגשת ולשאול שאלות, להכיר את האדם מאחורי השירים. הרבה פעמים קורה שחבר או בן משפחה מצטרף למוזיקאי לשיר או שניים ואז ההתרגשות עולה. חשוב לנו ליצור זיכרון וחוויה שנשארים בלב של המארחים ושל הקהל".
והעלויות?
"המחירים נגישים. לכל אמן יש את המחיר שלו, אבל זה רחוק מלהזמין את אייל גולן לחתונה, לרוב זה פחות מעשרת אלפים שקל לערב".
איך גייסת את האמנים?
"פניתי אליהם בפשטות, דרך הפייסבוק בהודעה אישית. רובם הגדול מאוד התלהבו. חלקם עובדים איתי ישירות וחלקם הפנו אותי הלאה לסוכנים".
יש אמנים שאמרו לך לא?
"יש גם כאלה, וזה בסדר. יש אמנים שלא מרגישים נוח במעמד הזה מול קהל לבד בלי להקה שמגבה אותם. זה לא מתאים לכולם".
כמה קהל מגיע להופעות האלו?
"זה משתנה, יש הופעות שהן סביב ה-30-20 איש ויש הופעות של 80 איש. בהגדרה זה עד 100 איש".
הקהל מכסה את העלויות או שהכול על המארח?
"קורה שהקהל מכסה, אבל אנחנו לא שותפים למכירת כרטיסים, אנחנו גובים עמלה על ההפקה. כשזה נעשה סביב יום הולדת או יום נישואים, האורחים שמחים להשתתף. זאת המתנה שלהם".
בכל זאת, זה לא מתאים לכל כיס.
"נכון שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו, אבל אנשים במעמד ממוצע לחלוטין יכולים. יש הופעות גם בדירות רגילות, לא צריך בית גדול. כל סלון ממוצע מכיל בסביבות 40-30 איש וזה קורה גם בחצרות. רוב ההופעות שהיו עד עכשיו, לא היו בתל אביב, ההנגשה הזאת מאפשרת את החשיפה של הקהל לאמן והרי זאת הפרנסה העיקרית שלהם.
"מאז יוטיוב והרשתות, צריכת המוזיקה נהייתה נורא קלה וזולה, זה ערוץ נוסף שהחוויה שלו היא אחרת. האמנים עומדים חשופים בלי עשן, מכירת כרטיסים ויחסי ציבור. הם נדרשים לעשות ליין-אפ שונה מההופעות הרגילות, משהו שמתאים לנגינה אקוסטית בהופעה ביתית. הרבה פעמים עושים עיבודים מיוחדים. בצורה הזאת הם מגיעים לקהל שלא בהכרח היה קונה כרטיס להופעה שלהם בזאפה, ובעקבות ההיכרות, הקהל מתאהב בהם".
"דנה מאוד נחמדה"
עודד שוורצברג אירח בביתו במושב מישר את דנה ברגר דרך אינטימיק לפני חודש. בקהל היו 30 חברים ובני משפחה שחשבו שהגיעו לערב סושי ובירות לכבוד יום ההולדת של צמרת, אשתו, והופתעו לגלות שמתוכננת בחצר הופעה. "חיפשתי מתנה ייחודית ויחד עם זאת אינטימית ולא המונית", אומר שוורצברג. "ארגנתי פינות זולה וישיבה בחצר ודנה ישבה על כיסא בר במרפסת. היה מדהים. דנה מאוד נחמדה, מחוברת לקרקע ולקהל. אחרי ההופעה היא ישבה איתנו, שתתה קפה, דיברנו על החיים והילדים. זה לא סתם שבא אמן לעשות עליך סיבוב ולברוח. האורחים מאוד נהנו והייתי עושה את זה עוד פעם. אני אוהב את פורטיס וכבר עדכנתי את אשתי ואת ענבר שיש להן שנה וחצי לסגור את זה עד ליום הולדת 40 שלי".
"אני עושה הופעות סלון המון שנים, עוד לפני שקראו לזה ככה, עוד משנת 1987", אומר דן תורן, אחד האמנים שלוקחים חלק במיזם. "פעם הופעתי לצמד במרפסת ברחוב דיזינגוף, שתינו יין שלושתנו, ואני ניגנתי להם במרפסת. אני גם עושה הופעות בסטודיו ובמקלט שלי. כל מה שצריך זה 30 מקומות בסלון, ואתה יכול לארח אותי. אז זה לא חדש לי ואני שמח שיש טרנד כזה".
זה אפיק הכנסה מתגמל וראוי מבחינתך?
"צריך להבין, להיות מוזיקאי זה מתנהג כמו עבודה, אבל זה לא בדיוק עבודה מה שאנחנו עושים. אני רוצה לנגן, ומישהו רוצה לשמוע אותי מנגן ושר שירים. יכול להיות שהייתי עושה את זה גם אם לא היו משלמים לי, ובגלל זה הרבה פעמים קורעים אותנו במועדוני הופעות. לא מדברים על זה, אבל ידוע שאנשים רוצים לשיר את השירים שלהם בכל מקרה ובכל מצב. אם רוברט סמית' היה בא עם גיטרה אקוסטית לנגן בסלון של מישהו, יכול להיות שהייתי משלם גם 5,000 שקל כדי לראות את זה".
זה מתחבר למודלים של כלכלה שיתופית, שבהגדרה היא מיטיבה והוגנת יותר עם היוצרים.
"אני לא יודע אם אפשר לדבר על מוזיקה כמשהו כלכלי, יש פה משהו טרנסצנדנטלי. שירים רוצים לעבור בין אנשים שמנגנים אותם לאנשים שמקשיבים להם וזה קורה אלפי שנים. הערך הכלכלי של זה הוא נגזרת של הערך הסנטימנטלי. התרגלנו למדוד ולחשוב על הצלחה בערכים כלכליים, אבל זה נכון חלקית. לאמנות יש הרבה ערכים אחרים. אתה עומד במטבח ורוחץ כלים, ופתאום שומע ברדיו שיר שהיית מתכונן איתו לבגרויות, או שיר ששמעתם ביחד בפגישה הראשונה, או שיר שהיה בדיוק כשאכלנו גלידה, ואתה יכול לחזור למקומות האלה, להריח ולטעום אותם. אז כמה כסף עולים התחושות והזיכרונות שעולים מהמוזיקה? 100 אלף? 200 אלף? או שני שקלים? אני לא בטוח שאפשר לכמת את זה".
מופע נוסף שעושה חיל בסצנה הביתית זה שנתיים וחצי, ושמחירו נע סביב העשרת אלפים שקל, הוא "דניושי: אגדות רוק במרחק נגיעה", של דני בסן ויושי שדה, חברי להקת תיסלם. "חיפשתי משהו שיקרב אותי לקהל, ואני מטבעי מאוד אוהב לפגוש אנשים", אומר בסן. "שנים שאני מגיע להופעות שאליהן נכנסים בחושך ויוצאים בחושך. בהופעות ביתיות אנחנו מופיעים באור, רואים מקרוב את האנשים שיושבים מולנו. אנחנו באים לבתים כאנשים זרים, ויוצאים כמו חברים".
הופתעת שזה התקבל בכזה חיבוק?
"מאוד שמחתי שתחושת הבטן שלי הייתה נכונה ואנשים אוהבים את סוג הקרבה הזה. יש הרבה יותר אינטימיות, אני מספר סיפורים אישיים וזה מרחיב לב ומרגש. באחד המופעים הראשונים שלנו בדירה הושיבו אותנו כך שחסמנו את המטבח, ומישהו באמצע ההופעה רצה לגשת לתנור לבדוק את הפשטידה, אז קמתי באמצע השיר לבדוק את הפשטידה וחזרתי לשיר. הייתה גם הופעה אצל משפחה שמישהו בה החלים ממחלה קשה, והיה רגע מאוד מרגש שאפילו אנחנו בכינו בו באחד השירים ביחד איתם. אנחנו שומעים סיפורים מאנשים על איפה הם פגשו אותנו בנעורים שלהם ובכל מיני סיטואציות, יש המון אמוציה והמון חיבוק, אלכוהול טוב ואוכל טוב".
זה פורמט שיש בו סוג של תשובה להופעות הענק שצברו תאוצה בישראל?
"לא, אלה שני פורמטים שונים בתכלית. אנחנו מופיעים עם תיסלם בהופעות ענקיות, ובמקביל עם המופע הזה. אני חושב שיש צורך בתקופה הנוכחית להתכנס פנימה עם אנשים שקרובים ואוהבים אחד את השני, ליצור משהו קרוב, מגן, אוהב ומשפחתי".
כל אחד יכול להזמין אתכם או שצריך בית גדול במיוחד?
"בהופעות יש בין 50 ל-60 איש, וזה מתאים לסלונים בגודל סביר או לגינות קטנות. פעם הופענו גם במרפסת ארוכה וצרה שישבנו בטור. שני הגיטריסטים ישבו אחד מול השני פנים מול פנים ואנחנו ישבנו מאחוריהם עם הפנים לקהל. מתקמבנים, וזה נורא נחמד".
אבל אתה דני בסן, תיסלם!
"אני מרגיש בטוח בעצמי לוותר על כל השיט של פוזה ופאסון. זה לא עובד ככה, סך הכול אנחנו בישראל. אני בן אדם פשוט שפוגש אנשים ברחוב, מחייך אליהם והם מחייכים בחזרה. אנחנו מגיעים לכל מקום, גם לפריפריה, היינו בערד ובצפון הרחוק ברמת הגולן".
אתה ממליץ לחברים שלך להיכנס לזה?
"זה תלוי באישיות שלהם. אם אמן ירגיש נבוך להגיע לבית פרטי, זה פחות מתאים. כדאי שהוא יאהב להתמנגל ולהכיר אנשים שישאלו אותו כל מיני שאלות".
האתגר: לייצר קהילות
הופעות סלון הפכו גם לפרקטיקה מקובלת של מוזיקאים גם בעולם (עם Sofar הלונדונית שפועלת גם בארץ), וגם כתשורות בקמפייני גיוס מימון המונים בהדסטארט, שבעזרת הקהל שלהם מפיקים אלבומים. דנה ברגר שהוזכרה קודם לכן, למשל, הציעה חמש הופעות סלון אקוסטיות בתמורה לתשורה של 7,000 שקלים (ארבעה תומכים), כמו גם הופעת סלון חשמלית עם כל הלהקה (תומך אחד). גם אורן ברזילי, מהחלוצים של הופעות הסלון בשנים האחרונות, מציע בימים אלה תשורה של הופעת סלון למי שיתמוך באלבום החדש שלו ב-6,500 שקלים, וכמוהו גם אבי גרייניק, שמציע לתומכיו הופעת סלון ב-6,000 שקלים.
"עולם המוזיקה השתנה בגלל פלטפורמות משתפות, בעיקר יוטיוב", מנתח ד"ר יאיר פרידמן, מומחה לכלכלה שיתופית. "הפלטפורמות השיתופיות חותכות את המתווכים, זה כמו EatWith שפועל בעולם האוכל. זה יכול לשנות את עולם המוזיקה כי זה מאפשר למוזיקאים מודל עסקי חדש שמייעל את השוק".
המפתח להצלחה של הפלטפורמות האלו, לפי פרידמן, הוא בטיפוח קהילה: "זה קל להקים פלטפורמה דיגיטלית, הטכנולוגיה היא לא האישיו. האתגר הוא לייצר קהילה של אנשים שמקבלים ערך מוסף, גם של המוזיקאים וגם של הקהל והמארחים".
"במודל שלנו, האמנים קובעים את המחיר למופע שנמכר מראש או פתוח לרכישת כרטיס, עם הסכמה שצריך מינימום כרטיסים כדי לקיים את המופע", אומרת המוזיקאית לי גאון, שבימים אלו השיקה את האלבום "גולם פרפר", ואשר עומדת מאחורי המיזם Home Gig. "כך האמנים לא יוצאים בהפסדים. יש להם אפשרות לבטל שלושה ימים לפני, אם לא נמכרו מספיק כרטיסים, אבל מניסיון זה לא קורה, כי המארח רוצה שהמופע יקרה, ואז הוא מייחצן אותו. עכשיו סיימנו את שלב הפיילוט של המיזם".
כמה עולה כרטיס?
"בין 30 ל-120 שקל. מהצד של המארח, אנחנו יכולים להכניס למחיר הכרטיס הוצאות שיש לו, כדי שלא יצא בהפסדים. מבחינת קהל, אלה מחירי כרטיס סבירים שכוללים גם כיבוד. זה נחמד לבוא להופעה בלי ארנק כי הכול כלול".
עד כה, נערכו במסגרת המיזם הופעות של מיקה שדה ושל ערן צור, ובשכונת צהלה בתל אביב התקיימה באחת החצרות הופעה של החמישייה של הפילהרמונית. "האמנים משתפים פעולה, כי כולנו מחפשים במות ולהיחשף לקהל חדש", אומרת גאון. "אמנים גם אוהבים לנסות חומרים חדשים על קהל קטן ביתי שנותן פידבק מיידי. מה גם, שהופעות הסלון מאפשרות למכור דיסקים, והיום אין מקום אחר למכור אלבומים חוץ מהופעות. כיום, אנחנו כמיזם משקללים במחיר הכרטיס הסופי את העמלה, כך שלא יפגע בשכר לאמן. כרגע העמלה מאוד נמוכה רק כדי להמשיך לקיים את האתר".
מיזם נוסף שמושתת על הרעיון הוא Secret Stage שיזם המוזיקאי שחר צדיק, שעושה בריט-פולק בעברית ובקרוב צפוי להשיק אלבום. "לא פשוט כלכלית להופיע במועדונים", הוא אומר. "יש חזרות, תשלום לנגנים, שיווק והוצאות שיכולות להסתכם באלפי שקלים לכל הופעה. זה קושי שהרבה מחבריי חווים וזאת הבעיה העיקרית שאני רוצה לפתור. מצד שני, יש גם ביקוש אצל הקהל כי אין מספיק הופעות בפריפריה. יש בחור בעפולה שמארח הופעות סלון של אמנים שהוא אוהב. הוא אמר לי שהוא פשוט רוצה להביא תרבות למקום שבו הוא גר. הבסיס של הרעיון הוא שכל בית יכול להיות מיני מועדון הופעות".
ובחוויה של המוזיקאים?
"לא לפחד מאינטימיות"
ואמנים רבים, מתברר, מבינים זאת היטב. ברשימות ההמתנה של צחי ואסנת ישורון ממושב אביגדור, הממוקם ליד קריית מלאכי, יש עשרות מוזיקאים שפנו אליהם בשנים האחרונות מתוך רצון להופיע בסלון. ההופעות הקרובות הן של הדר שכטר, אלון עדר, האחיות ג'משיד, עינב ג'קסון כהן, יוסי ודניאל סאסי ושניר יאמין. "אנחנו אוהבים מוזיקה ובעיקר אינדי ישראלי", אומר ישורון, "ולפני ארבע שנים הלכנו להופעה של סאן טיילור בסלון בבאר שבע. הגענו לדירת סטודנטים בשכונה ד' והיינו ללא ספק בלתי קשורים. כולם היו סטודנטים סביבנו, אבל אנחנו התחברנו לקונספט. כמונו, יש הרבה אנשים שאוהבים מוזיקה באזור שלנו, אבל אין להם לאן ללכת כדי לראות הופעה, אז אמרנו שנביא אותם אלינו. פנינו לכמה אמנים, שהתלהבו מהרעיון, ומאז הפכנו למקום מבוקש ופעם בחודש אנחנו מביאים מוזיקאים עם חומרים מעניינים אלינו לסלון".
מה כרוך בחבילה?
"יש לנו בית פרטי, בהופעה ממוצעת הסלון מכיל 30-25 איש, והיו לנו כמה הופעות של אמנים מבוקשים שהתארחו בהם 60-50 איש, ואז היינו צריכים לצאת לגינה. אנחנו מארחים עם קפה ועוגה, כל אחד מהקבועים מביא גם כן משהו לאכול או לשתות, ובסוף הערב עובר כובע וכל אחד שם כמה שהוא רוצה. הגיל הממוצע בקהל זה 50. זה קהל בוגר שיודע להעריך ושם בכובע כסף בסוף האירוע. סך הכול, כולם שבעי רצון, הכסף לא הולך אליי אלא ישירות לאמנים. היו מקרים שהם גם יצאו מהופעה אצלנו עם אלפיים שקל לערב".
מה יוצא לך מזה בעצם?
"אנחנו אוהבים מוזיקה ואוהבים גם לארח, בעיסוק שלנו אנחנו משיטים יאכטה באשקלון ומארחים בה אנשים. יש לנו כבר תרגולת איך לארגן ולסדר את הסלון, זה לוקח רבע שעה. הרעיון הוא לחבר קהל חדש לאמנים שאנחנו אוהבים, כדי שימשיכו לעשות את המוזיקה שלהם. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. לאמני אינדי אין הרבה איפה להופיע, בטח לא מחוץ לתל אביב".
"זה תחביב שלי", אומר גם מוסה מקיבוץ רמת השופט, שהחל לפני שלוש שנים לארח אמני אינדי ישראלי גם כן בסלון שלו (ההופעה הקרובה ב-12.7 עם יובל מנדלסון ואסף תלמודי). "אני בכלל עובד בחברה של אנרגיה מתחדשת, עורך דין בהכשרתי ובעל תואר שני במנהל עסקים. ההופעה הראשונה הייתה הצלחה מסחררת ונהיה לי תיאבון. אנחנו עושים מדי חודש הופעה, מוציאים קצת כיבוד ואני מגיש את הבירה שאני מבשל בבית. אני לא לוקח שקל על האירוח, כל מי שבא, יודע שצריך לשלם לפי מה שהאמן קובע, וכל הכסף הולך לאמן.
"כל פעם, שבוע לפני הופעה אני מחליט שנמאס לי ואין לי כוח יותר, ואז יש הופעה ואחריה אני בהיי של יומיים מהתגובות, זה ממלא אותי וזה פשוט כיף עצום. צריך להרבות יופי בעולם, כל מה שצריך זה לתת אכסניה ולספק במה, ואז מגיעים אנשים ומנגנים לך בסלון, ויושבים מולם אנשים עם דמעות בעיניים, זה מטורף וזה קסם. ברגע שזה קורה, כולם מרוויחים. אבל יש עוד משהו. אני בן 46 ושכבת החברים שלי סביב גיל 40 הם בעלי משפחות, ולמרות שאוהבים נורא מוזיקה, עם השנים התנתקו ממנה. רובם לא ייכנסו לאוטו וייסעו חצי שעה להופעה בחיפה, וכשצריך רק לעבור את הכביש, זה הרבה יותר אפשרי ומיוחד".
את אוהבת להופיע בסלון?
"אני מתה על זה. המהות שלי כמוזיקאית זאת ההופעה, הקשר והיחסים עם הקהל. היום אפשר לשמוע ולראות כל מה שרוצים ובכל רגע נתון בבית ולא צריך לצאת. אם מישהו יוצא מהבית, הוא מגיע בשביל החוויה, שמבוססת על היחסים עם האמן. בהופעות סלון, הקשר הזה מרוכז, אין כלום חוץ ממנו. אין תפאורה, אין מיקרופון, אין הגברה. יש בן אדם שיושב על כיסא עם גיטרה ושר את השירים שלו לקהל שיושב מולו ומגיב. זו התמצית, להיות בקשר ולא לפחד מהאינטימיות".
וזה מתגמל?
"זה סבבה לגמרי. זה מה שאני אוהבת לעשות בחיים האלה. איפה שיתנו לי להופיע, אני אשמח, אם זה בסלון של מוסה או בבארבי בתל אביב".
הכתבה פורסמה במקור בגלובס.