אנחנו הישראלים אוהבים להתגאות בעצמנו. כמדינה שתמיד נמצאת תחת מתקפה הסברתית, אנחנו תמיד מאוד גאים בהצלחות בינלאומיות שמגיעות מכאן. בדרך כלל בהקשר הזה עולים סטארט-אפים שעשו אקזיט, חידושים חקלאיים או גל גדות בתפקיד סופרוומן. אבל תחום אחד, שבו על ההצלחה שלנו אין עוררין, נעדר לרוב מהשיח הזה: הטראנס. אולי בגלל השם הבעייתי שיצא לז'אנר המוזיקלי הזה כקשור לסמים, אולי בגלל שהסצינה הזו מטבעה מעדיפה להישאר במחתרת, ואולי סתם כי לא כולנו חשופים לעולם הזה, ההצלחות הענקיות שמגיעות משם עוברות יחסית מתחת לרדאר.

אינפקטד מאשרום, סקאזי, אייס ונטורה - כל אלו מסתובבים ומופיעים על הבמות הכי גדולות בעולם מול עשרות אלפי מעריצים ועושים לנו שם של מעצמת הטראנס הגדולה בעולם. הדור הבא של הגל הזה הם אנדר קאבר (UnderCover), צמד דיג'יים שמאחוריהם הרבה שנים בתעשייה, 2 טראקים שהפכו ללהיטי ענק עם מיליוני צפיות ביוטיוב ובסאונדקלאוד, ורקורד של מאות הופעות ברחבי העולם. מאחורי השם אנדר קאבר מסתתרים אדם בלו ואלמוג שמואלי, שניהם בשנות השלושים לחייהם, והמוזיקה שהם יוצרים הופכת אותם לשגרירים ענקיים ישראל.

"פה הכל התחיל", אומר שמואלי. "הפסי-טראנס התחיל מישראל. הפסטיבל הראשון בעולם היה בישראל, היו פה הרבה אירועים היסטוריים בטראנס העולמי. אני חושב שהמוזיקה הזאת משחררת, והמדינה שלנו מאוד לחוצה, אנחנו בתוך בועת לחץ ואנחנו מרגישים את זה המון כשאנחנו לא בארץ".

איך הפכתם לצמד?

שמואלי: "הכרנו לפני כמה שנים, דרך הסצינה, היינו בהרבה אירועים משותפים. באחת ההזדמנויות ישבנו אצל אדם בסטודיו ועלה הרעיון של לעשות טראק ביחד, ומשם נהיינו ממש משפחה לכל דבר, עוד שניה אנחנו עם חשבונות משותפים".

בלו: "החיבור נעשה בגלל שכל אחד באמת חיפש את עצמו בדרך זו או אחרת בתעשייה הזאת שנקראת טראנס בארץ -אם זה להפיק מסיבות, ואם זה להיות מעורב בהרבה אירועים. אני מהצד שלי נתתי לסצנה הזאת 1000 אחוז מעצמי, ואותו דבר גם לגבי אלמוג, וזאת הסיבה שהחיבור שלנו נהיה כזה חזק. עברנו דרך ממש לא קלה, ובכלל לא מובנת מאליה. לבוא משום מקום ופתאום להיות בעשירייה הפותחת של הדיג'יים הישראלים שמייצגים את המדינה שלנו בכבוד, זה מעולם לא נעשה כל כך מהר".

יש איזושהי נוסחה או דרך לדעת איך יוצרים טראק שיהיה להיט?

שמואלי: "מרגישים את זה, זה לא איזושהי נוסחה. משמיעים לכמה חברים שסומכים על האוזן שלהם, לכמה אמנים שגם מופיעים בעולם, מקבלים חוות דעת. בדרך כלל אם מרגישים את זה זה עובד. זה התפרץ כמו הר געש ותוך חצי שנה הגענו לבמות מדהימות. ילדים בבית ספר יסודי מכירים את השירים שלנו. בגלל שעשינו את זה מכל הלב, אז ככה זה נשמע גם".

בלו: "כל אמן שמצליח עולה על נוסחה של משהו שאוהבים. יכול להיות שיש לנו נוסחה שנוגעת בהרבה אנשים. אנחנו לא מעט שנים בסצינה הזאת, אנחנו כן יודעים להרגיש מתי זה זה. באנו רק עם ציפיות לעשות את הטוב ביותר, אבל לא תיכננו שזה יגיע כזה גבוה. היינו המומים בהתחלה מהתגובות".

הופעתם בהמון מקומות. איפה הייתה המסיבה הכי זכורה שניגנתם בה?

שמואלי: "עם יד על הלב, כולם היו חוויה חלומית. אנחנו באמת מתייחסים לכל מסיבה, מהקטנה ועד הגדולה, כאל אותו דבר. הגענו לבמות הכי גדולות, הופענו בפסטיבל טרייב בברזיל מול משהו כמו 60 אלף איש. לעמוד על במה כזאת ולחוות את הטירוף הזה היה ממש מרגש.היו לנו גם מסיבות יותר קטנות, של 3000 איש, שגם נתנו לנו חוויה לכל החיים. אלו מסיבות של חיבור לקהל, יש לנו הערצה מאוד חזקה בחו"ל, בדרום אמריקה, באמריקה, באירופה. אנחנו כמעט כל סופשבוע לא נמצאים פה. אנחנו חיים את החלום".

אתם מרגישים שאתם מייצגים את ישראל?

בלו: "דגלי ישראל מגיעים אלינו מהקהל, ואנחנו מסמנים את המוזיקה שלנו כיהודית. הגרפיקה שלנו תמיד מייצגת משהו שקשור ליהדות. אנחנו מעריכים ומעריצים את המקום שממנו באנו ואנחנו רוצים להראות את זה לעולם וזה מה שאנחנו עושים. בהרבה מהמקרים שיש פה בלאגנים במדינה, אנחנו מראים למעריצים ולאנשים בחו"ל שאנחנו עובדים איתם את הדברים האמיתיים. אנחנו מאמינים בשלום ואהבה. אף פעם לא היו לנו חוויות לא נעימות. יש לנו הרבה מעריצים ערבים מאיראן וארצות ערב. זה מראה לנו שאנחנו באים ממקום אחר לגמרי, מקום אמיתי וטהור. אנחנו מעריכים את כולם".

יש אמת מאחורי התדמית המסוממת של הסצינה?

בלו: "מריחואנה אני מכיר מבוב מארלי, וסמים פסיכדליים אני מכיר מלהקות רוק כאלו ואחרות שגדלנו עליהם. זה לא נכון להגיד שטראנס זו מוזיקה לסמים, בכלל לא. אני כל החיים שלי שלי בתעשיה הזאת ומעולם לא ניסיתי ולא התנסיתי. זה בא ממש מאהבה, וזו מוזיקה לכל דבר. אני לא חושב שיש לזה קשר לסמים. סמים יש בכל מקום. אפילו בברים ואפילו במועדונים ואפילו בחתונות".

שמואלי: "התדמית הזאת מתחילה להיעלם לאט לאט כי הסצינה בנויה פלוס מינוס מאותו קהל שיוצא למיינסטרים, זה הכל מחובר היום. אנחנו מנגנים באירועי עיריות ובחתונות. אנשי הטראנס מחפשים את האנדרגראונד. זה מביא הרבה דברים לא טובים, לכן בורחים ומתבודדים. אבל מה רע בללכת לטבע ולהיות באיזה ג'ונגל ולשמוע מוזיקה ולהנות עם הבן או בת הזוג? להעביר חוויה של יום יומים בטבע, אני לא חושב שיש בזה משהו רע".

אדם, אתה נשוי ואבא לשניים. איך העבודה בפסטיבלים מסתדרת עם חיי משפחה?

בלו: "אני בבוקר לובש את החליפה של האבא ובלילה לובש את החליפה של סופרמן. אני עושה הפרדה. זה לא הכי קל בעולם, אני משאיר את האישה לבד להתמודד עם המשא, כי אנחנו עמוסים בגיגים כבר שנה קדימה כמעט. זה גם לאבד הרבה זמן עם הילדים, אבל אני לא מחסיר מהם כלום, חלילה. אני תמיד בא ומחזיר את מה שהחסרתי. תמיד מפריד בין שתי העולמות. למדתי לחיות עם זה, ואיפשהו זה גם מה שנותן לי את הכוח, וזה מה שמאזן אותי. אני מחכה לחזור, זה האושר שלי".