בשנות העשרים החל רונלד רות'פילד לחרוש את העולם ולגלות את המוזיקה. בסבנטיז כבר הספיק לחמם אגדות רוק כמו דיפ פרפל ולד זפלין, יחד עם להקתו "קווינטנסס". כשהחליט לקחת פסק זמן מכל הרוקנ'רול הפסיכדלי, החליט רות'פילד הצעיר להשאיר את הגיטרה החשמלית בבית ולטוס להודו, שם פגש בגורו ששינה את חייו ואת שמו.
בחמישי האחרון ציינה הפקת ה-Com4Trance חמש שנות פעילות במועדון האומן 17. מייצג וידאו ארט על הקיר המרכזי, חמסות ענק משולשלות מהתקרה, ענפי דקל לעיטור הרחבה המשנית ו-10 דיג'יים מתחלפים מהארץ ומהעולם, חמושים במגוון סוגי מוזיקה אלקטרונית. כל הטוב הזה עומד בצלו של המופע המרכזי - סט באורך שעה וחצי ממי שהפך לדיג'יי המבוגר בעולם, ראג'ה ראם. אם תהיתם איך זה נשמע, מדובר בנאום החמוצים של המוזיקה האלקטרונית: גם אם זה לא מה שאתם אוהבים לשמוע, היכונו להיסחף ביצירה המחוננת.
"כדי להוציא את הטירוף מהבליינים אני פשוט מהפנט אותם. לפעמים קשה להעביר את הקסם או לשמור על מצב רוח מרומם. ביום שהקסם כבר לא יעבוד זה יהיה הסימן בשבילי לפרוש. אני מנסה בכל שנה להוריד את כמות העבודה ומבקש מהמנהלים שלי לוותר על הופעות מסוימות. בסוף מסתבר שהם מסתירים ממני הצעות או מראש מציעים אותן כמשהו שצריך לוותר עליו ואני הוא זה שאומר 'בואו נעשה את זה'. כך גם היה בהופעה האחרונה שלי. המנהל שלי חשב שאין סיכוי שאגיד כן, אבל הפתעתי אותו. רציתי לכבד את המזמינים וליהנות עם הבליינים. מהצד נראה לאנשים שאני עושה את הכל בקלות ובטבעיות, בפועל מדובר בתהליך של 40 שנה. בשנות השישים הסתובבתי והופעתי עם הלהקה שלי בחורים הכי נידחים, בעולם בשביל פרוטות ותנאים לא תנאים כשלא תמיד יש כאלה בקהל שמתעניינים בך".
דור אחר - סיפור אחר?
"ללא ספק. הז׳אנר הוא בסך הכל די צעיר ואנחנו רק בתחילת העשור השלישי שלו. לדור היוצרים והתקליטנים החדש יש רמות שונות של עומק ואני חייב לציין שאני אוהב את כולם ונע בעצמי על כל המנעד – החל מפסיכדליה שפונגלית ועד המיינסטרים טראנס. אתה יודע איך זה, ילדים מתבגרים, שומעים את המוזיקה הזאת, מבלים ורוקדים לצליליה, אפילו מתנסים ויוצרים אותה ואז אחרי כמה שנים הם מגיעים לנגן אותה בעצמם. תמיד יש איזו תקופת מרמור מסוימת אצל הדור הוותיק יותר, כי 'זה לא מה שהיה פעם'. אצל אנשי הסצנה המבוגרים יותר, שכבר עברו כמה וכמה גלגולים - קבלת הדור הצעיר היא הרבה יותר קלה. אז באמת אתה יכול לראות שכל דור חדש שונה מזה שלפניו. לכל דור יש את הייחודיות שלו לטוב ולרע ובסוף יש חותמת. איך שלא נהפוך את זה, מדובר באבן דרך נוספת בדרך אל המי יודע לאן, הרי מי יודע מה יש לנו בסוף? אולי נישאר ככה לנצח, אולי נחליף פורמציה ואולי נעלם לחלוטין. אנחנו כאן ועכשיו וחבל אם לא נהנה מכל הרגעים האלה. הדור הקודם קורא לקהל הצעיר 'קהל מסחרי'. אם לפשט, מדובר בחבר'ה שבאים לנקות את הראש לכמה שעות על ידי ריקוד סוער במסיבה. בעיניי לפחות, זה נפלא. אני אוהב לתת לאנשים האלה את כל מה שיש לי".
אם כבר קהל, מה דעתך על הקהל הישראלי?
הקשר שלי לקהל הישראלי הוא כמובן עמוק מאוד, אני חושב שזה מורגש. אני יהודי ממלבורן שבאוסטרליה. החבילה כוללת ברית, בר מצווה וקידוש של אבא ביום שישי. אפילו יידיש. מעבר לכך, הפעם הראשונה שתקלטתי הייתה בישראל, במועדון הפורום. זה היה בתחילת הדרך של טיפ רקורדס והגעתי לישראל עם שני תקליטנים צעירים שהיו חתומים אצלי בלייבל - בנזי וריקטם. הם גם חברי ההרכבים GMS ו-1200 מיקרוגרמס. בזמן שניגנו, שאל אותי הבעלים מתי אני עולה. נעניתי בשלילה, הוא התעקש ובסוף מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מול מערכת הדיג'יי. שאלתי את ריקטם 'מה עושים?' והטיפ שהוא נתן לי מלווה אותי גם היום: פשוט לוחצים, מקשיבים באזניות, מרימים ונהנים מכל רגע. אם עושים טעות והמוזיקה נעצרת, מסתכלים לעבר אחד מאנשי הבמה ומנפנפים בידיים ככה שכולם יחשבו שזה בגלל המערכת ושאתה בסדר".
זה הטיפ לכובש המתחיל?
"כל אחד עובר דרך ושום טיפ לא יכול להכין אותך לדרך הייחודית שהחיים מזמנים לך. אני חושב שהטיפ הכי טוב זה לתת לחיים לבנות את השביל המיוחד שלך. בגילי, השביל אותו סללתי מחייב המון מאמץ והקרבה. מבפנים אני חי ובועט, אבל אין מה לעשות, הגוף כבר לא מה שהיה פעם ויש כאבים חזקים ומטרידים, שגורמים לי להרבה יותר ימי התאוששות בין הופעה להופעה. אני עדיין מקפץ ורוקד על הבמות כמו שאני אוהב, אבל יש לזה מחיר וזה מתבטא בימי מנוחה עד הגיג הבא. למרות זאת אין מה להתלונן, אם תיקח את זה ממני אני כנראה אמות מוקדם מן הצפוי. אתה יודע מה? בשביל הסיום האופטימי למתכון דווקא יש לי טיפ קטן בכל זאת: למען איזון חייכם פשוט תקיפו את עצמכם באנשים טובים, לי יש המון כאלו. עם אנשים טובים עוברים דרך: חוויות טובות ורעות, הצלחות וכישלונות, לחצים, ריגושים ונסיעות ארוכות שבסוף גורמות לך בסוף להרגיש בבית. כשאתה בבית אתה מאוזן".
