אייל מלכא היה מוכר במשך שנים בתור אמרגנו של הזמר דודו אהרון, עד שהשניים הסתכסכו לפני כשנתיים. מאז מלכא חזר לחיי הלילה כשעל חורבות מועדון האדום 6 המיתולוגי, שהיווה במה מרכזית להופעותיו של אהרון בעשור שעבר, הוא הקים את ה-W, מועדון המיועד לבליינים צעירים. לא פשוט לבלות בגיל 18. "לא" היא מילה נפוצה לגירוש חיילים שרכשו את הבסט לוק מריקושט והחליטו לצאת לבלות איתו, אבל לא כאן. חיילים יקרים, הטור הזה הוא בשבילכם. האם נמצא אחד המועדונים הבודדים בישראל שלא מתבייש לעמוד במצב "הקשב" לפי מורת רוחכם הבליינית והצעירה? חטפנו שתי שבתות, בראשונה הופעה של דיג'יי במדים ובשנייה הופעה של דודו אהרון, שהשאירה את הכעס והתביעות בינו לבין האמרגן הרחק מאחור. היינו מרותקים.
מתחם החניה של המרכז המסחרי בצומת כנות כבר מלא במכוניות של תורנים והמעלית הרעועה לקומת הגג בו נמצא מתחם הקיץ לא מפסיקה לנתב בליינים בין הקומות. הקהל הצעיר שחושב שווסאח זה אופנתי, מוצא לנכון להגיע למקום בנעלי בלנדסטון, שעוני G-shock ולא מעט חולצות סוף מסלול מתועדות במצלמות הניידים של קהל הבייבי דאק פייס.
אין כאן באמת איזושהי תבנית מוזיקלית, רק שמח בלי סוף. "Swalla" של ג'ייסון דרולו מתחלף ל-"Shape of You" של אד שירן, "טודו בום" של סטטיק ובן אל נעלם לטובת "Titanium" של דיוויד גואטה, זעקת הייאוש ב"ועד מתי?!" של עמרי סבח נמחקת עם שירו של טליסמאן "עד מדבר", כמובן בהתאם לקולות החיילים. בפעם הראשונה שהגענו למועדון, הדיג'יי המקומי פינה את מקומו בשעה שתיים בלילה לטובת דיג'יי Menumas במטרה לבעוט את הקצב למעלה, זה עבד. אותו אמן צעיר הוא הבחירה האולטימטיבית עבור קהל הבליינים כאן: הוא חייל בעצמו, הוא אחד משלהם ובלוקיישן שנמצא הרחק מחורשות הבלגן המחתרתי אין הבנה אמיתית במוזיקה אלקטרונית, מספיק מגה להיט בקנה מידה מקומי כדי להטריף את החיילים כאילו גזרו הרגע את החוגר. בתוך מתחם קיץ פתוח עם תאורה זוהרת שניתן לראות עוד מהכניסה לגדרה, מחלקים תיקי גב של ייגרמיינסטר, משמיעים להיטים חרושים, מוסיפים "קל" של סטטיק ובן אל ומפזרים לסיום טראנס צעיר מלמעלה, האם זה המתכון לחוויית בילוי סוערת למתחילים? סביר להניח.
ערב השבת השני שלנו בדאבליו היה מעייף, לפחות עד עליית הכוכב הים תיכוני לבמה. לאחר שרשרת הלהיטים של המצעד השבועי, הדיג'יי פותח בחימום סוער של להיטי טראנס ללא שום קשר למופע שעומד להתחיל. האם טראק של אינפקטד מאשרום יכול היה להיות מופע חימום לאהרון בקיסריה? כנראה שרק בצומת כנות. בזמן שאנחנו נורים למוות על ידי הדיג'יי ב-145 ביטים לדקה, הלהקה עוד מכוונת את הכלים לקראת בואו של אהרון שמתעכב בחצי שעה, וקהל החיילים? משתולל בטירוף. השעה 02:30, ואהרון עולה סוף סוף לבמה ומתחיל בביצוע סוחף ל"הגורל הזה", אותו הבליינים מדקלמים בעל פה. רגע לפני שהוא ממשיך לשיר הבא, אהרון מבקש לשאת כמה מילים: "מי שגרם לי להגשים את החלום הזה הוא אייל מלכא האחד והיחיד. תדע שאני אוהב אותך וכל מה שאתה נוגע בו הופך למכרה של זהב". הקהל מוחא כפיים, מלכא מחייך ואנחנו נשארים עם ציפייה לקאמבק ונפנופי ידיים לקולות "שם טבעת עליה", "מזל מאזניים" ושאר הלהיטים מהשנים האחרונות.
מועדון הדאבליו נמצא במשבצת "מתחמי קיץ", לפחות בחודשים בהם מופעל בו הגג והקומה התחתונה והמקורת עומדת סגורה. מתחם הקיץ הזה אמנם לא נוצץ במיוחד ורחוק מלהיות מתחרה למתחמי הקיץ של תל אביב, בכל זאת הוא לא נמצא באזור המרכז, אין בו סמים או ליין שערורייתי לתחזוק ערב של אמצע שבוע. יחד עם זאת, הוא גם לא צריך. בדאבליו מציעים מקום פתוח, גדול, מלא בתאורה צבעונית ובמה ראויה לאירוח אמנים שיהפכו את הבילוי של החייל הממוצע לערב של אלופים. אני לא אחזור לדאבליו, אולי רק למילואים. אבל אם אתם נמצאים בטווח הגילאים 18-21, מחפשים אלטרנטיבה לסלפי עם בירה כדי להגיד "יצאתי" ומוכנים לשתות, לשמוח ולרקוד, יכול להיות שזה המקום בשבילכם. בכל זאת, דודו אומר שכל מה שמלכא נוגע בו הופך לזהב ואם דודו אומר, אז מי אנחנו? משוחררים.
מחירים: בקבוק קורונה 330 מ"ל 31 ₪ / צ'ייסר טובי 28 ₪ / צ'ייסר עראק 23 ₪ / צ'ייסר טקילה 26 ₪ / בקבוק מים 15 ₪