אחרי תחנונים של ימים שלמים להגיע לשם, נשאבתי לנסיעה ארוכה לכיוון היעד. שעתיים וחצי בדרכים בתוספת עצירה קטנה בתחנת הדלק לרענון של שלוק בנזין וביס מלחמניה כשרה לפסח, נתנו תוקף לסברה כי אף פעם אין אור חיובי בתחילת הדרך לכיוון הפסטיבלים האלה, תמיד יוצאים בלילה לדרך שאינה נגמרת והפעם התווסף גם טעם של יציאת מצרים לרגל החג. עם ציוד שמספיק למעבר דירה, אנחנו נגררים לשערי הכניסה. מבין כלל המסיבות מהסוג הזה, לא זכורה לי כזו קבלת פנים נעימה ומזמינה: אפס לחץ, אין צעקות, לא נראים באופק נפנופי ידיים המחזיקות באישורי ההזמנה לאירוע ובטח שלא ויכוחים קולניים עם סלקטורים ומאבטחים - בדיקה קצרה ועניינית לתיקים וחפצים ויאללה, כנסו. חצי שעה של גישושים בחשכה לאיתור מקום נוח לפריקת כלל הציוד, נגמרים עם הזריחה ששופכת אור על מיקום מתפשר לפריסת המחצלת בין אלפי האוהלים העומדים בצפיפות אנושה אחד על השני. לא רק שבחסות השמש אנחנו מסיימים עם הסחבת, בזכותה אנחנו גם מגלים את עוצמת הלוקיישן – כנרת, הרים ו- 7,000 בליינים שהתחילו את שלושת הימים הקרובים.
יוצאי דרום אמריקה, אנשי לילה מוכרים יותר ומוכרים פחות, סטלנים כבדים וגם כאלו שהחליטו לנסות בפעם הראשונה את החוויה המוצעת הגיעו מכל קצוות הארץ ואפילו מחו"ל, אבל מעל כל אלו יש רוב מוחץ של מאפיין בולט. בניגוד למה שטעמתי עד היום, למפקד האוכלוסין של הדוף יש טעם אחר, בוגר יותר: פחות יחסי נראה - נראה ויותר מכורי טראנס אוהבי טבע ושטח, אם תרצו פחות יוצאי דרום אמריקה של שנתונים 92' – 95' ויותר יוצאי הודו של העשור הקודם. גם אם סביר להניח שבטיול האחרון לחו"ל של הבליינים האלו היו מעורבים פחות ממריצים והזיות ויותר שקיות מטרנה עבור יורשי העצר, בולט שגיל ה- 30 הוא ה- 20 הרלוונטי כאן - לא תאמינו כמה הכל מרגיש ככה יותר שלם ואמיתי. הורים לילדים, בעלי עסקים והמון חבר'ה שכבר סיימו את התואר הראשון (אולי אפילו השני), הגיעו להתפוצץ מול הרמקול ולעשות כבוד לדוקטור של האירוע.
יחד עם שני שותפים, המפיק הראשי של האירוע הוא דיג'יי שחר זירקין. כמה מילים היו נשארות לכם בפה אם הייתי מספר לכם שאותו בחור שפיזר עליכם את הסאונד הפסיכודלי הוא ד"ר לביולוגיה מאוניברסיטת תל אביב שמתעסק בחקר גילוי מוקדם של מחלת הסרטן? את הטראנס הוא גילה בקולומביה ב- 1993 (בערך כשמרבית הקוראים עוד שמעו בייבי מוצרט בעריסה) ומאז הוא מאוהב. פסיכדלי, דארק, פרוגרסיב, גואה וניו גואה – כמעט כל תת ז'אנר של המוזיקה הבועטת בחסות זירקין ועשרות האמנים מקצוות הקשת המוזיקלית עלו על הבמה במשך שלושה ימים ומשכו את הבליינים להילוך גבוה בגבולות הטעם טוב מבלי לחרוג לחפירות מיותרות, אחלה של טריפ מוזיקלי.
טעימה מהסט שלו משנה שעברה:
צבעי גוף, צליות צבעוניות ולדים זוהרים ללילה סוחבים את הבליינים לגעת בטירוף עם נגיעות של אושר. יחד עם הוייב הפרוע והמוכר, יש משהו דווקא די עמוק ורגוע בתוך המתחם שמכיל שתי רחבות שונות של קרחנה. אנשים מצליחים לקחת לעצמם רגעים של מנוחה ושלווה ולא רודפים אחרי כל צליל מוכר מטעם אמן ספציפי ומפנקים את עצמם בשינה עמוקה (ככול הניתן) בכדי להמשיך ולדהור גם מאוחר יותר, חלק יוצאים לטייל בין הדוכנים ומתלבטים בין צמיד של 30 שקל לבין מלבי קטן לעילוי מצב הסוכר, יש שמעדיפים בכלל לשבת סביב מדורה קטנה בכדי לפקס את הבלבול ויש גם כאלה שמעדיפים לשטוף את עצמם בטבילה קטנה ולהירדם על החוף. כיף לדעת שגם אם לא תחווה כל רגע, לא פספסת כלום ורק הרווחת את המאוחר יותר - אפשר להיגזר לחלקיקים אבל אפשר לנוח ולחזור לסבב ב', אפשר אחרי זה לנוח שוב ומשם כבר לצאת לכיוון הבית מבלי להיות טרוק מעייפות.
פסטיבל הטראנס הותיק בישראל כנראה מצליח לשמר את עצמו כרלוונטי גם אחרי 14 שנים של פעילות בגלל שהוא מורכב משני חלקים עיקריים: אחד פרוע והשני והלא פחות חשוב צ'יל רגוע שכולל לוקיישן פראי ונקודות להתנתק מכל הבלאגן. הקהל הנאמן והבשל גם הוא חלק בלתי נפרד מתחזוק אופי הפסטיבל שהפך למותג בביצת הקצב המקומי. טענתו של האפיקומן התורן הייתה מוצדקת, כזה עוד לא פגשתי – לא זכורה לי נסיעה הביתה בה במקום לחלום על הרצת הזמן קדימה בכדי להיכנס כבר למיטה, חלמתי על להחזיר את הזמן לאחור בשביל לעשות סיבוב נוסף. הדוף היה לי תזכורת טובה לכך שגם אם לרגע אנחנו חושבים שראינו הכל, זאת טעות. גם תחת אותן סיסמאות שמרכיבות את אותו המתכון למסיבה עם אופי ספציפי, כנראה שהתבשיל הוא שונה. מחכים כבר לארוחה של שנה הבאה.
מחירים:
צ'ייסר טובי 19 ₪ / טקילה קוארבו 19 ₪ / צ'ייסר עראק 16 ₪ / ג'ין (גורדונס) טוניק 46 ₪ / בקבוק מים 9 ₪