"התחלנו כפרויקט חברים מהתיכון יחד עם חבר נוסף, איתי ספקטור", מספר אבירם סרחאי, חצי מויני ויצ'י, הרכב הטראנס המדובר בישראל. "מתן היה אחראי על התוכן המוזיקלי של מסיבות החבר'ה בעפולה והסביבה והספיק לעשות טראנס פסיכדלי שבעיניי ובעיניי איתי היה נראה ככיוון מוזיקלי מסקרן במיוחד".
"הם היו קטנים ממני בשנתיים ובאו אליי עם איזשהו טראק בציפייה שאתן להם את דעתי, כאילו הייתי למבקר מוזיקה נחשב", ממשיך קדוש, "אנחנו באים מעפולה, עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם ודווקא ממקום של מבקר, הפכתי לחבר הרכב יחד איתם, תחת השם ססטו סנטו. לא תשמע על הרבה מקרים בהם הטראק הראשון עליו עבדת משתחרר החוצה כסינגל רשמי, אבל החלטנו לאחר כמה ליטושים להוציא אותו לאור ולנסות את מזלנו. קראנו לו 'Soups Bubbles' והתחלנו להופיע איתו במסיבות קטנות באזור, עם הזמן הגענו למחתרות המוניות מצוידים ביצירות נוספות ומשם התחלנו לטפס".
איך קרה שססטו סנטו הפכו לויני ויצ'י?
סרחאי: "לפני 6 שנים איתי החליט לחזור בתשובה ונוצרה בעייתיות מבחינתו בגלל ערבוב הגברים ונשים ברחבות. לקחנו קצת את הזמן והחלטנו לצאת עם משהו חדש, כיוון יצירתי יותר מבחינתנו ואולי מרענן יותר עבור הקהל. מצחיק לחשוב שיכולנו לשבת כאן היום שלושתינו, אבל איתי בשלו ובחר מסלול חיים שונה ומחובר יותר לדת. האהבה עדיין שם ואנחנו בקשר עד היום" .
איתי הוא דוגמה אחת מבין מאות ישראלים שדרך הטראנס מצאו תשובה. יש לכם הסבר?
קדוש: "אני מבין את הקשר בין הטראנס לתשובה עם דוגמה נוספת שאני מכיר מקרוב. אחותי, איתה התחלתי להקשיב לטראנס הפסיכדלי עוד בימי הנעורים חזרה גם היא בתשובה, יש בטוח קשר כלשהו בין המוזיקה הזאת לבין ההתקרבות לדת. בגדול אני חושב שאנשים שחיים את הטראנס הפסיכדלי הם אנשים מיוחדים שמגלים רוחניות כלשהי. לפני התשובה המלאה אנשים מוצאים איזשהו קונקשן בין שלב אחד בחייהם לבין אחר. כנראה שהמוזיקה הזאת מפגישה איפשהו בין השניים".
הטראק המושמע ביותר בשנה האחרונה על במת פסטיבל הטומורולנד בבלגיה היה "Great spirit" של השניים כשיתוף פעולה עם ארמין ואן ביורן. אם תהיתם מי תופס את המקום השני, במצעד ההשמעות עומד "Chakara", גם הוא פרי יצירתם של הצמד הישראלי יחד עם W&W. אין ספור הופעות ענק, שיתופי פעולה עם אמנים בקנה מידה עולמי, מיליוני צפיות ביוטיוב ובעיקר המון תעוזה, שיבצו בחודש שעבר את הצמד במקום ה-72 במצעד 100 הגדולים של הדיג'יי מגזין.
כתיכוניסטים הצלחתם לתאר לעצמכם לאן תגיעו?
"לא" אומר בנחרצות סרחאי, אותו משלים קדוש: "כשאתה צעיר אתה חושב הרבה יותר טהור, פשוט רוצה לעשות מוזיקה בלי לדעת אם היא תצליח או לא. לאן שזה לוקח אותך זה כבר סיפור אחר. המקום בו גדלנו מנסה להשאיר אותנו מחוברים למציאות, מקום מקובע יחסית בו מעודדים את תבנית ה"תלמד, תעבוד, תתחתן, תביא ילדים". זה השתלם בגדול עם שיתוף הפעולה עם ארמין. ראינו כמה סרטונים בהם הוא עושה מאש-אפים לטראק שלנו 'Highlight Tribe' וניסינו ליצור קשר דרך הסוכן שלו. קיבלנו תשובה מחפפת והחלטנו לנסות שוב והוא הגיב בחיוב".
סרחאי: "ארמין הוא אדם מיוחד. למרות כל הגודל הוא מלא בצניעות שלא מכסה על הוייב הנעים והיכולות עליהן אף אחד לא יכול לערער. למרות שהטראק היה שונה ממה שהוא עושה בדרך כלל, הוא הצליח לקחת את היצירה למקום מדהים. בפסטיבלים הראשונים הוא פשוט היה מנגן את הטראק מההתחלה ועד הסוף ללא תוספות, שזה די נדיר לדיג'יי במעמדו. לנו נותר רק להיות מבסוטים".
מאז הפריצה הגדולה, המוזיקה שאתם עושים עדיין מגיעה ממקום אישי או שהיא חוטאת בניסיון לפגיעה בקהל רחב יותר?
סרחאי: "אם תבדוק את לוח הזמנים שלנו תראה שיום אחד אנחנו על הבמה של פסטיבל ה-IMF עם 40,000 איש באיצטדיון של אייאקס ויומיים אחרי זה אנחנו באיזו מחתרת פה ביער. אנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו אוהבים. ברגע שאמן לא עושה את מה שהוא מאמין בו, הוא יפסיק לאהוב אותו ובמוזיקה גם ישמעו את זה. אנחנו משתדלים להימנע מזה".
קדוש: "אנחנו אוהבים את כל הסגנונות. הושפענו מבוב מארלי, דאפט פאנק ורדיוהד, כשכל אחד מהם רחוק מאוד מהשני. אנחנו עושים הכל מהכל ובעיקר נהנים. המון אמנים שפעם יכולנו רק לחלום שידברו איתנו, היום רודפים אחרינו. הצלחנו להביא את זרם הפסייטראנס לקדמת הבמה ורבים מזהים אותנו כפרצוף שלו, אז אם יש אמן שצריך איזשהו אפקט מהתחום, הוא בדרך כלל פונה אלינו ולפעמים זה מוביל לשיתופי פעולה. אחד מהם הוא העתידי עם דימיטרי וגאס ולייק מייק. בשביל לשמור כמובן על האיזון מול כל ה-EDM, עשינו שיתוף פעולה עם אסטריקס (אבי שמיילוב) שעבורנו הוא השם הכי גדול של הפסייטראנס מאז ומעולם".
אם כבר שיתוף פעולה ישראלי, אינפקטד מאשרום נשמע כמו פרויקט מנצח לרקע קולות ההשוואה לא?
קדוש: "מחמיאה לנו ההשוואה, למרות שאנחנו לא דומים להם בשום צורה מוזיקלית. הם פשוט החלוצים של הז'אנר הפסיכדלי וכמה שהם בקדמת הדרך אנחנו עסוקים בלעשות את שלנו ופחות עסוקים בהשוואות כאלה ואחרות. גדלנו עליהם ואוהבים את מה שהם עשו, אבל אנחנו לא הולכים לכיוון שלהם ולמהלכים שהם בחרו לעשות בקריירה. בכל מה שקשור לפריצת הגבולות יש מה להשוות, אבל ההשוואה בכל זאת מעוררת כבוד. אנחנו אוהבים אותם".
מה יש לכם להגיד לאלה שאומרים שסצנת הטראנס נמצאת במקום פחות טוב מאיפה שהייתה בעבר?
"אני חושב שהסצנה נמצאת במקום הכי טוב שבו היא הייתה אי פעם", טוען סרחאי. "עולם האנדרגראונד בוער. כל פסטיבל טראנס גדול, כדוגמת האוזורה, הוא סולד אאוט תוך כמה ימים ועשרות מדינות בעולם החלו להיחשף לז'אנר הפסיכדלי. המכירות של הלייבלים במקום הכי גבוה שהיה ואמנים שניגנו רק במחתרות מצליחים לפרוץ גבולות ולהופיע במסיבות מסחריות, אליהן הם מביאים את הקהל שלהם. מי שאומר שהטראנס לא כמו פעם כנראה אומר את זה מקנאה וצרות עין ומי שמסתכל על המצב בצורה רחבה מבין את המציאות החדשה". קדוש מוסיף: "מי שאומר את זה בדרך כלל שייך לדור הישן. המטרה של טראנס היא לחבק את כולם, וכל מי שרוצה לשמוע את המוזיקה הזאת צריך להיות מבורך ומקובל על ידי האמנים, המפיקים והסביבה שלצידו. למרות שההייפ הזה הביא את הפסייטראנס למקומות יותר מסחריים, עדיין המחתרות בועטות וחזקות יותר מאי פעם".
למדינה יש קשר כלשהו להצלחת האמנים מהז'אנר?
"ממש לא", אומר קדוש, "לא פעם מעריצים מחרימים את המוזיקה שלנו בגלל הזמנת הופעות ממדינות ערב, דוגמת מלזיה ומצרים, שפשוט לא רלוונטיות בגלל המציאות בה אנחנו חיים, וזה קצת חבל. גם אם המדינה הייתה תומכת באמנים מהז'אנר זה היה פרט שולי עבורנו, אבל תוסיף לזה את המלחמות עם המשטרה במחתרות, שמהוות חממה לגידול אמנים. אני חושב שהגיע הזמן שהמדינה תבין שמגיעה תמיכה לאמנים מהז'אנר. שיבינו שקורה פה משהו גדול עם כל האמנים הישראלים שמטיילים בעולם בלי הפסקה ומנופפים בדגל ישראל בכל הזדמנות שמתועדת שוב ושוב. המדינה שלנו, במילים עדינות, לא הכי אהובה ואהודה בעולם. עד שיש משהו שסוף סוף גורם לה להיראות טיפה יותר טוב, הם לא מתייחסים לזה".
"גם התקשורת לא מחבקת", מוסיף סרחאי, "אני חושב שזה עניין של כסף. אנחנו מגיעים מהמקום האוטנטי ומאמינים שלעשות מוזיקה טובה ולתת את הלב זה המתכון להצלחה. אנחנו מפעל של שני אנשים וסוכנות שמחבקת אותנו, והיום כנראה שמדובר בסיפור של 'בוא תשפוך כסף למשרד יח"צ ותצליח'. ככה מקבלים אייטמים על שטויות שלא משנות כלום מבחינה מקצועית. אנחנו לא מאמינים בזה".
הייתם ממליצים לאמנים צעירים ללכת בדרככם?
"הטראנס בארץ הוא כמו רכבת הרים, פעם עלייה ופעם ירידה. למרות כל הקשיים, הטראנס הפך פה לתת תרבות שלא מקבילה לאף סצנה במקום כלשהו בעולם. שומעים טראנסים באוניברסיטאות, בחתונות, בצבא, במסיבות מסחריות ובמסיבות מחתרת. זה נדוש אבל פה הטראנס הוא לא רק מוזיקה אלא גם דרך חיים, יש לזה נשמה. אם דרך החיים של האמן הצעיר היא המוזיקה והוא נמשך לזרם האלקטרוני, אז יאללה", מזמין אתכם סרחאי. אותו משלים קדוש בהמלצה ללכת על כל הקופה מההתחלה: "אין אמצע בדברים האלה. אם זה החלום שלך אתה צריך לתת הכל ולוותר על הרבה בדרך וזה מה שאנחנו עד היום עושים, מקריבים מהחיים הנורמטיביים. אם השאלה הייתה מופנית לאשתי, הייתם שומעים כמה זה לא קל". למען שיפור מאזן הסיכויים לפריצה, הוא מוסיף: "מימד הזמן גם הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. לא פעם מגיעים למחסום יצירתי ואפילו לשאלות דוגמת 'האם בחרתי נכון?'. צריך להיות אופטימיים, לחשוב מחוץ לקופסה ולא להישאב לאפקט העדר, ייחודיות היא המפתח".
בשנה הבאה ויני ויצ'י ימשיכו לשתף פעולה עם האמנים האלקטרוניים הגדולים בעולם, לחצות גבולות מוזיקליים ויכבשו במות ענק ברחבי העולם ולנגן במסיבות מחתרת, הכל לפי תורת "החיים הם רק חלום ואנחנו הדימיון של עצמנו". עם ארסנל מוזיקלי שעתיד להתפוצץ, הישגים לא מבוטלים ובעיקר חלומות, נראה שויני ויצ'י לא רק באו כדי להישאר, אלא כשמם כן הם - הם באו כדי לנצח.