שחקנים רוצים למות על הבמה, סטנדאפיסטים רוצים למות מצחוק ודוגמנים מתים בעיקר על עצמם. איפה זה שם אותי? בסוף, כשאמצה את הכל וארגיש בשל לסיים את חיי, אני חושב שאת הערב האחרון שלי ארצה להעביר במסיבה הכי טובה בעולם. לא הכי גדולה ולא הכי רועשת, בלי שמות במה גדולים בעמדת הדיג'יי שילוו בלייזרים ופירוטכניקה מוגזמת ובטח שלא להיות מרוח באלכוהול זול או חלילה מבושל מכל היצע אחר לתיבלון האווירה. אז מהי המסיבה הכי טובה בעולם? המתכון שלי מרכיב בעיקר ניקוטין באוויר הפתוח, תאורה נעימה, פלייליסט מושלם, אנשים מחויכים, כמה ביסים טובים ובלי סוף של כוסות קוקטייל אותם אלגום אחת אחרי השניה עם דמעות בעיניים. בעקבות החיפושים אחרי המקום ובעיקר אחרי עצמי, הגעתי לנקודה שבהחלט ראויה להתמודד על הערב האחרון בחיי. תתחילו לצעוד במדרגות לגן עדן, וולקאם טו דה ספיק איזי.
המנורות העדינות שצובעות את קומת הגג של בר הג'ימי הו ברוטשילד של תל אביב מרמזות על הלוקיישן הכי זוהר בלילות הרחוב המפורסם. "יש כאן מקום?" שאלה בתמימות זו שלפנינו בתור הכניסה. המארחת אפילו לא יישרה אליה מבט, רק המשיכה לקשקש באוזנייה כשהיא מחפשת מישהו אחר, כזה שמבין לאן הגיע. החיתוך צורם, אבל המסר ברור: אתם במקום הכי וואו שיש, נסו להיות וואו בהתאמה, קצת פחות זה לא מתקבל. תתחילו בהזמנת כיסא מראש, משם כבר יש על מה לדבר.
אנחנו מתיישבים בדיוק בפינת הבר בחלקו החיצוני עם הפנים לחלל הפנימי בכדי שנוכל לפלרטט עם החלק החשוך ועם זה המואר באותו התדר. כולם על 25 וצפונה, מחולקים לתת ז'אנרים של הקלאסיקה האנושית: זוגות בתחילת הדרך, בליינים בשלים, קוגריות בשיא העונה והאופנה, סלבס, בעלי ברים מתחרים ותיירים. כולם הערב מטרות צייד בסרט טבע אורבני שלא היה מבייש אפילו נשיונל ג'אוגרפיק. ציידות וציידים שמתחבאים מאחורי כוסות יין ושיחות עומק, מחכים לעיתוי הנכון להתקפת המטרה תחת יריות בסאונד מוכר של "יש לך אש?", "יושבים פה?" וכמובן "זו מנת שיירינג, אפשר להתחלק?". הכל בעדינות, אפס סליז והמון הצלחה.
"Lovers Friends" של מאווה ודניאל ניט, גרסתו של ארון אמברוס ל-"Moonlight Shadows" ו-"Heaven" של אלכס אדאייר. נדירים המקומות עם פלייליסט שלא מרכיב את המקום אלא מורכב בהתאם אליו. הווליום נעים ומלווה את רעשי הצ'ירס של כוסות הקוקטייל בעליית הגג של רחוב רוטשילד, כשצפצופי המוניות ברחוב הסואן לא נשמעות תחת "What I Want" של אופנבאך והפגנה אנמית של כמה טבעוניים נמחקת גם היא תחת "Sugar" של רובין שולץ.
הפריים של הספיק איזי שמתחיל בחלל הניו יורקי ונגמר במרפסת, הופך כל בליין לשחקן ראשי בסרט של עצמו. התחושה שאתה נמצא מעל כולם ברחוב הכי מפורסם שיש, לחיצות הידיים והלחישות באוזניים שעוטפות אותך בתוך הקליקה המסקרנת והזוהרת, כמה צ'ייסרים על חשבון הבית כאילו היית למשהו או מישהו כשאתה עצמך עוד לא סיימת את מנת השיירינג הראשונה, מרכיבים את המתכון המושלם לערב שימלא כל אחד בעצמו עד שירצה להתפוצץ מרוב חשיבות עצמית מהולה בחוסר קשר למציאות העגומה שמחכה לרובנו ממש בקצה הירידה של המדרגות. בכל זאת מי היום לא בוכה על יוקר המחייה, הפקקים בכבישים ועונת החתונות שנראה כי לא תחלוף לעולם?
נסכם בציון מושלם. הרגשתי הכי קרוב להסתכל לשמיים ולהגיד "אלוהים זהו, מיציתי הכל. הייתי במסיבת חיי". בלי לרקוד ולהיגזר לחלקיקים, נהניתי מכל קוקטייל, לחצתי ידיים ולחצו לי, עישנתי חצי קופסת סיגריות עד שהשפתיים התייבשו ולא סחבו יותר ולבסוף נפרדתי מכולם לשלום. אם למות, אז פשוט לא. נסו להישאר בחיים, לפחות בשביל להספיק ערב אחד כזה כמו שמציעים כאן.
מחירים: קוקטייל ורדים טרופיים 50 ₪ / ג'ין טוניק ירוק 52 ₪ / איזי סנגריה 42 ₪ / צ'ייסר ג'יימסון 26 ₪ / צ'ייסר עראק 22 ₪ / בקבוק מים 13 ₪
