יש אנשים שמתקשים להשלים עם העובדה שדי, נגמר - לא משנה אם זה קשר זוגי, קריירה או סדרת טלוויזיה. מתוכם ישנה תת קבוצה של אנשים שמשקיעים את מיטב זמנם בהנצחת הדבר שאיבדו. אחד כזה הוא אריאל אברהם. כמו רוב בעלי הברים סביב גיל ה-25, גם אריאל השאיר מאחוריו לילות ארוכים של אלכוהול ויח"צ לליינים שונים עבור ברים כאלו ואחרים והחליט שהגיע הזמן להגשים את עצמו. או יותר נכון את הסדרה האהובה עליו שהגיעה אל סיומה, דרמת הפשע המצליחה בכל הזמנים ששברה את כל שיאי הביקורות הגבוהות והאוהדות – "שובר שורות".
הדאנס בר "וולטר", על שם הכוכב המרכזי של הסדרה האמריקאית כמובן, ממוקם באזור התעשייה הישן בראשון לציון. האזור שעד לפני שנים בודדות היה נראה כמו אזור מוסכים אפור, הפך לרובע בסגנון ניו יורקי שמשרת היטב את בעלי העסקים במתחם, שצצו עם בוא השיפוצים על חשבון העירייה. הלוקיישן של הבר לא בולט במיוחד, מזלנו שיש שלט קטן ומזמין. הסלקטורית בכניסה מחלקת באופן יעיל את הממתינים: מזמינים מראש, ספונטניים מחויכים עם תעודות זהות מכווננות על גיל 25 ומעלה ומסמסים נחושים לבמאי הראשי של הערב – אריאל היקר. ההמתנה לא ארוכה והסלקטורית עובדת בצורה עניינית: נכנס ולא נכנס. אפס פוזה, אלו התנאים. לא הזמנת? צעיר מידי? מעקם פרצוף? לא בקליקה? אחלה ערב שיהיה לך - אולי ישיר, אבל פשוט. אנחנו בפנים.
עם הכניסה מתגלה לנו קהל חדש, סוף סוף! הפעם הזרקור דולק על קהל שונה - בינתחומי וסטלנים חכו לסבב הבא. הכירו את הנציגים החדשים של הערב: קהל החוף. החיבור בין החבר'ה שנולדו בשכונות הוותיקות לצד החבר'ה שהיגרו לעיר היישר אל השכונות העמידות החדשות במערב העיר, יצר קולאז' בלייני מעניין שמתקבץ בחורף בברים הסגורים ובקיץ בעיקר בפלאיות – ברים של חופי הים. החופניקים מתבססים על סלידה מייחוס יתר בכל הקשור לערך בלייני מזוייף שטבעו הקולגות מתל אביב, הרבה אלכוהול, מוזיקה ו"יאללה לחיים" – שמחים וטובי לב.
שוב פלייליסט מיינסטרים קבוע מקבל את פנינו עם הכניסה. מעברים בין "One Dance" של דרייק ל"כמו בריו" של אגם בוחבוט מבשרים על כיוון של ערב בנאלי - בבקשה לא. קהל החוף לא מפחד מאייל גולן או עומר אדם – והדיג'יי יודע את זה, טרנד המיינסטרים צריך התאמה מיוחדת לקהל המקומי: רמיקסים עדינים לפזמוני המיטב הים תיכוני מכל הזמנים נורים לאוויר ומצליחים להזכיר לי שאנחנו לא בהרצליה בערב מכללות. הקהל מתעורר בין רבעי ה"מעוולים" שמשמרים את הציפייה לסט הבא עד שנחצה עוד קטע מיינסטרים לעוס, הזרקור נדלק.לא מדובר פה בקהל גורמטים עם קעקועי לה – פמיליה על החזה, מדובר בקהל שמקרין את השכונה במלוא מובן המילה החוצה ומצליח בוא זמנית לתרגם את שיריו של קניה ווסט לתנועותיו של וויז קאליפה. אגב קאליפה, יש סמים בדרמת הפשע של אריאל?
באופן מפתיע, דווקא המקום שחרט על דגלו את תסריט הסמים המשובח בהיסטוריה, עומד נקי וצח מכל אווירה היפית או נרקוטית – אין סמים! מתי לאחרונה ישבתם בבר ולא נתקלתם אפילו בג'וינט? האווירה כאן רחוקה מלהיות סחית, האלכוהול נשפך מכל עבר וכולם על הרגליים – אבל קשר כלשהו לחומרים אסורים אין כאן, בטח לא למתכון הקריסטל מת' המשובח של מר וולטר וזה די מוזר. רוצה להבהיר, אין זו קריאה למיטב הנרקומנים להתייצב במתחם, אבל מצחיק לחשוב שאם התפאורה הפרועה הייתה נמחקת, המקום היה מרגיש קצת כמו הרובי 7 התל אביבי רק כסניף חדש בראשון לציון - דאנס בר אווירתי מוקפד, מרפסת, בר מרכזי, מצלמות בהיכון לסרטון סלפי בשיר הנכון, מוזיקת מיינסטרים, מפיות באוויר ואפילו קצת צפיפות שתזכיר לנו לאן כולם רוצים לבוא.
התפאורה כאן פרועה וחדשנית. אין ספק שהוולטר מהווה סוג של בר קונספט שלא דומה לשום מקום אחר בעיר והאמת, גם לא מזכיר מקום אחר מחוצה לה. בואו נדלג על תיאור פרטני של מנורות פחם, גרפיטי או בר מרכזי מעוצב. נגיע לעניין: חביות ענק ירוקות מסמנות לנו את הכיוון למרפסת הוי.איי.פי בקומה השנייה בה התיישבו 20 חבר'ה עם אין סוף בקבוקי שתייה. הקינוח העיצובי הוא חדר המרקחה הקטנה של וולטר וויט שהפכה עם הזמן לחדר גידול קנאביס פיקטיבי – האם ישנו ערך מוסף בסיפור? לא ממש. אבל חובה להדגיש שעולם הסטלנים לא נראה מושקע יותר.
הוולטר מפספס את הנושא המרכזי עליו הסדרה מדברת – סמים. אבל היי, אנחנו לא באנדרגראונד תל אביבי חשוך שמזמין את האורחים להיכנס בזוגות לשירותים, אנחנו בעיר בה קהל הבליינים צמא לאלכוהול ולא לקריסטל וכמו רובנו אוהב פלייליסט נוח ופחות מוזיקת האוס או טכנו. הקהל השמח של ראשון לציון וסביבתה זכה הערב להקרנת פרק הבכורה של הסופ"ש עם תוספת שתייה. "מדליק זרקור" טייק 12 – שמח בחורף ומתגעגע לפלאיה של הקיץ.
מחירים:
בקבוק סטולי 500 מ"ל עם תוספת ריפיל 390 ₪ / חצי גולדסטאר מהחבית 29 ₪ / ג'ין טוניק 49 ₪ / צ'ייסר הבית 21 ₪ / בקבוק מים 12 ₪