איוואנה אייזק היא התיירת ה-3 מיליון במספר שנחתה השנה בישראל, ממש לפני מספר שבועות. אייזק קיבלה אירוח מיוחד שכלל סוויטת חלומות, נסיעה בלימוזינה וסיור בשמי הארץ עם מסוק שהוטס במיוחד בשבילה, הכל באדיבות משרד התיירות. שלא כמו אייזק, רוב התיירים שמגיעים לארץ זוכים לחוויה פחותה מזו. מה לעשות? מדינת ישראל לא מחזיקה ברשותה מספיק גירויים בכדי למשוך את התייר המתלבט. אין כאן פארקים ענקיים או טבע מפעים, השווקים מיוזעים והקניונים קטנים, אין כאן מוזיאונים מפוארים וגם לא מסעדות מישלן. יש 'סיורי סכסוך' בחברון והסביבה ויש את יד ושם, בסדר. אבל הדבר האמיתי היחיד בו ישראל צריכה להתהדר בכדי למשוך תיירים הוא בחיי הלילה שלה, חלום רטוב של כל מדינה מערבית, חלום שמדינת ישראל מתייחסת אליו כסיוט.
במקום לזהות את הסצנה התרבותית המעולה שהתגבשה כאן תוך ניסיון למגר תופעות שליליות כמו אלימות והטרדות מיניות, המדינה עסוקה ברדיפה וחוסר הכרה במציאות הקיימת תוך שימוש בכוחות משטרה גדולים. כנראה שבמקום להכיר במציאות הישראלית מודל 2017 קל יותר לדווח על פשיטה "מוצלחת" לעיתונות ולדחוק בבעלי המועדון להוציא את הבליין ה-101 ממקומו הקצוב ל-100 איש בלבד מאשר לנסות ולהכיר בנכס הלאומי, לא פחות. התוצאה? דיכוי בעלי עסקים פוטנציאלים, שעות חגיגה קצובות בסימן שאלה עבור אלפי בליינים ובעיקר טעם מר בפיות מאות תיירים ולא בגלל האלכוהול החריף אלא על עוד ערב נוצץ שהתנפץ.
בתקופה האחרונה החלטתי לחפש אלטרנטיבת בילוי מחוץ לעיר הגדולה והגעתי לירושלים: שני מועדונים, כמה דאנס ברים חביבים, המון נרגילות – בר לשמירה על האופי הים תיכוני, מסעדות בתהליך קוקטייליזציה, ברים קטנים כתפאורה לשוק ואל תספרו לי על שמיכות פיקה כחיפוי למזג האוויר הקר. הסצנה מתפתחת והתיירים מחפשים את הצ'ק אין המושלם. ארבעה ביקורים העברתי בחודש האחרון בבירה, כולם התחילו או נגמרו ב'קקטוס 9'.
בכל ארבעת הביקורים לא מצאתי עם התורנים הזדמנות לנוח, רק לרקוד בין מקומיים לבין תיירים ברחבה המונית המוקצבת ל- 80 איש בלבד. המוזיקה האלקטרונית שהיגרה מברלין לתל אביב ככל הנראה עלתה על אוטובוס התיירים הראשון עם שחר לכיוון עיר הבירה. המאורה החשוכה מוארת עם מלודיות אלקטרוניות שנעות מטכנו עמוק דרך מוזיקת גליץ', דאון טמפו ונגמרות לוודאי בצ'יל.
בין פלייליסט מבית 'שפונגל' של ראג'ה ראם, שנשלף מארכיון העשור הקודם - סט מוקלט של דיג'יי Bayawaka מה-Boom Festival, כנראה שבעמדת הדיג'יי של הקקטוס 9 יודעים גם להביא הברקות שיווקיות. מי היה מאמין שאמני הטראנס דיג'יי שידפו (רועי ששון) וחציו של צמד הטראנס לאוד (קובי מרציאנו) יגיעו לנגן להנאתם מוזיקה מונוטונית במחילה ירושלמית הרחוקה ממסיבות השטח? אם תשאלו את ששון מדובר בהתפתחות אמנותית של מוזיקת ה'אסיד' גואה שניגן כבר ב- 95' וטולדנו בכלל יספר ברומנטיות על אהבת נעוריו המוזיקלית שנגמרה אי שם בימי התיכון וחזרה להתממש ממש לאחרונה. הצפיפות ברחבה מייצרת בכל שעה ושעה עוד חיבור נטול סליזיות כלשהי בין ישראלים לתיירים, בין ירושלמים טובים לבין תושבי סדום ועמורה. בירושלים שמח, בירושלים כיף ואין בי גרם של געגוע לבלאגן הצפוי בבירתנו האלטרנטיבית תל אביב.
הנסיעה על כביש 1 לכיוון הבית מעלה בי צער. הבילוי הירושלמי הציג את כל מה שקרה בתל אביב עד לאחרונה, סצנה שהמדינה עסוקה ברדיפתה בזמן שהפכה מוקד משיכה עבור תיירים צמאי חוויות. לא כיף לבלות בפחד ולא כיף לרקוד ברחבה ריקה. דבר אחד בטוח – יש כאן כדורים תועים שנפלטים לכיוון אלפי בליינים וביניהם מאות תיירים שנאלצים לחפש אלטרנטיבות ועד שהכל יסתדר, אתם יכולים כמוני לברוח לקקטוס 9 ולבקש מקלט. נהניתי כל כך שכמעט ששכחתי עד כמה קשה כאן, אפילו לבלות.
מחירים: פיינט סטלה (410 מ"ל) מהחבית 26 ₪ / פיינט גינס (410 מ"ל) מהחבית 28 ₪ / צ'ייסר בושמילס 15 ₪ / צ'ייסר קפטן מורגן 16 ₪ / ג'ין טוניק 42 ₪ / בקבוק מים 8 ₪